פרק 18 – המסע לממלכת סִילָאַנְגַאָן ארץ תחילת המזרח

 

קיץ2

משלחת הצלה מתארגנת  לחיפוש האבודים

אחרי שהגיעה יונת הדואר עם השאלה "היכן הם?" שהיה בה האשמה גלויה בחוסר אחריות לבטחונם של לִי-זוּרִיס ומָא-יָוֹרְקָא,  אשר נסעו עם האציל  גְּזָאַרְקוֹ  בְּרָאחוֹבִיץ' ולא הגיעו ליעדם, אפילו ההודעה בחלום שהם בסדר ושלומם טוב, לא הרגיעה את הדאגה לשלומם.  העלמותה של המשלחת לארץ המזרח לא נתנה מנוח לנסיך רואדי.

העלתה סולה רעיון – ישלחו למזרח משלחת להצלת הנעדרים.  זֵנְטוֹק סיים את בניית טחנות הקמח, ובינתיים הוא פנוי. ואף סְמִילה זקוקה לחופש, אחרת היא משתגעת. שניהם צעירים ונועזים, שיסעו, ויחזירו לכאן את הילדים מהממלכה שמעבר למזרח, או שילוו את הילדים  בחזרה להוריהם, ואת גזארקו ישאירו שם, שישהה שם כמה שירצה, ויחפש לו כלה כלבבו, ובינתיים גם ילמד לבשל דברים חדשים.

 

טעות אומללה בניווט

אמנם העלמם  הדאיג את כולם, אך לא את הנוסעים עצמם. הרי הם יצאו לטייל ולבלות, ומה אכפת להם. ממילא אינם יכולים להודיע להוריהם דבר. ואם כך ינצלו את ההזדמנות לטייל מעט מעולם.

ביום נעים בתחילת האביב יצא האציל גזארקו עם הילדים והכלבים כרכרה וקרון, בהם נהגו שני רכבים, וכוונתו היתה לנסוע מזרחה. היתה הכרכרה גדולה ומרווחת, ושׁמוֶּלג נושא כליו נהג בארבעת הסוסים שמשכו אותה. גם הקרון עם הצידה לדרך והמספוא היה גדול, ואוֹסִיפּ הרכב היה ממונה עליו, ושני סוסים משכו אותו.

 

ישב האציל גזארקו השמן בכרכרה, ותפס כמעט את כל הספסל הקדמי, ואילו בספסל האחורי ישבו בצפיפות כל היתר- מָא-יָוֹרְקָא, לִי-זוּרִיס ואף צְבִיטִקָא נושא כליו של לִי-זוּרִיס אשר דאג לכל הצרכים שלו, ולרגליהם שני הכלבים, ומילאו את הכרכרה. נסעו הם בנועם, ושום דבר לא הפריע את מצב רוחם הטוב.

אם בתחילת הנסיעה היה קריר והצטנפו במעיליהם, בהדרגה הפשירו והתגבר החום. החלו להתקלף מבגדיהם עד שנשארו בבגדים קלים בלבד. אמנם בממלכה התיכונה היה כבר אביב, אך כשעזבו שם עדיין קר היה, והיאך יתכן שבממלכה המזרחית כבר קיץ, והכל ירוק ופורח ואצלם עדיין השלג לא נמס לגמרי.

נסעו הם כל הזמן לכיוון מזרחה, והשמש השוקעת מאחוריהם.

אלא שלעת ערב בדמדומים, התפצלו הדרכים, ושׁמוֶּלג, ששימש כרכב וגם אוֹסִיפּ הרכב השני, שניהם לא שמו לב, עייפים היו. במקום לפנות לממלכה המזרחית שמאלה לצפון מזרח, פנו ימינה לכיוון דרום מזרח, ונתארכה להם הדרך. ובזה הוכרע גורלם…. נסעו ונסעו וראו שאינם מגיעים. ולפי התיאור היו כבר צריכים להיות שם. לא הרגישו בנוח עם זה, אך לא היתה להם מפה, או אפשרות לבדוק, או לשאול. בשממה נסעו, ולא פגשו אף אחד.

נסעו ונסעו, וחנו בלילה. ובבוקר התעוררו והמשיכו לנסוע. האוויר היה חמים ובשום, הירוק הרחיב את הנפש והפרחים הצבעוניים האירו את העיניים. וכיוון שנהנו, המשיכו לנסוע. היו עדיין משועשעים ועדיין לא דאגו.

התיעץ שמולג עם אוֹסִיפּ בשקט, ואמר לו שצריכים היו כבר להגיע, אך לא נראה שום סימן לכך באופק. ועליהם להאיר את תשומת ליבו של גזארקו, כדי שיחליט אם להמשיך או לחזור.

 

אך בינתיים המשיכו לנסוע בדרך הנעימה, צחקו ונהנו מהנסיעה. פשטו בהדרגה את בגדי החורף כי התחיל להיות חם. לפי חשבונו של גְּזָאַרְקוֹ בראחוביץ,  בממלכה התיכונה רק התחיל האביב, ואילו כאן באזור כבר היה הקיץ בעיצומו.  הדשא סינוור את העין בגוון הכי ירוק שקיים, הפרחים פרחו, והדבורים זימזמו.

המשיכו בדרך, אך אמר לו שׁמוֶּלג, שלא כדאי להמשיך בדרך זו, ועדיף שיחזרו על עקבותיהם, כי אולי הם מגיעים לארץ עויינת שלא ישמחו לאורחים. ראה האציל את כל היופי שבעולם, והיה לו בטחון בגורלם הטוב. חשב שלא יתכן שהם יגיעו למקום שהאנשים שם אינם טובים. אך ליתר בטחון התייעץ האציל עם שלושת שותפיו לקרון, והללו, צעירים היו ואינם מצפים לרע,  אמרו לו גם הם להמשיך בדרך, ומה שיהיה יהיה, וכדאי מאד שיהיה טוב, אחרת ישסו הם את שני הכלבים בכל מי שיעז לעצרם…. והכלבים כמענה רק כישכשו בזנבם, שלא כלבים רעים ותוקפניים היו, ומעולם לא הזיקו לאיש, חוץ מכמה צלחות גדושות מזון שנעלמו בלועם תוך רגע, כי התמהמה הסועד להגיע לשולחן…. הודיע את התשובה לרכבים, והם בהיסוס המשיכו קדימה. כך נסעו כל היום, וגם בלילה זה חנו. ומחר ימשיכו בנסיעתם.

 

ואחר כך בממלכה לא שמעו מהם דבר זמן רב, כמעט שנה.  כי כך הגיעו למקום אחר, ולא שנפלו חלילה לבולען ונטרפו חלילה, אלא פשוט לא הגיעו ליעדם.

 

הממלכה המבודדת

משהתעוררו עם זריחת החמה, וראו את הנוף הערפילי במרחק –  נעתקה נשימת כולם. ברור היה שלממלכה אחרת הגיעו, ולא לממלכת מונטאגאליה המזרחית. היסס האציל גזארקו שהיה האחראי, מה לעשות – האם ישובו עתה על עקבותיהם או שימשיכו קדימה? הבין הוא שהזדמנות חד פעמית היא המקום הזה, ומוכן הוא להרפתקה.  כי מאז שהתיישב לו במצודה, לא רק שלהמר הפסיק, אלא אפילו לא יצא מזמן לטיול הגון.  ולא התיישבה דעתו עליו, אלא שנהיה כבד וכבר התקשה לזוז.  ואם הוא כבר בתנועה, חזרה אליו רוח ההרפתקנות, ופקד על הרכבים להמשיך קדימה, למרות ההתנגדות הפסיבית שלהם.  זוררו וצנפו הסוסים בשמחה, וטופפו ברגליים קלות, כי העשב היה ירוק וטעים ונמלאו מרץ. והמשיכו לעבר מקומות קסומים וציפו בהתרגשות לראות היכן יגיעו.

עברה הכירכרה בדרך-לא-דרך, בשבילים צרים במקומות לא מוכרים, בין צוקים גבוהים, לבין תהומות עמוקים, שגשרים דקים חיברו ביניהם. ועתה אף אם גם רצו לחזור על עקבותיהם לא היו יכולים….. הנוף היה כל כך עוצר נשימה….את המרחבים שראו שם לא ראתה מעולם עין מהממלכה…

החלה להראות באופק חומה בצורה שמעליה מתנשאים צריחיהם גבוהים ודקים שראשם הגיע לשמים ונעלמו בערפילים. ולפניהם עד לחומה פסגות משוננות, שרשתות חיברו מדרגות תלויות, דקות כקורי עכביש, שהוליכו מעלה למקום הבלתי ידוע שאין לו שם עדיין.

 

הרגישו נסערים ונדהמים וחסרי מילים מהגילוי.  יפיו הבלתי רגיל של הנוף בישר הרתפתקה מרגשת, והיו מלאי ציפיה לראות להיכן יגיעו….

הטלטלו המרכבה והקרון באופן מסוכן, עד שהגיעו לבסוף ארבע הסוסים עם הכירכרה ושני הסוסים עם קרון המשא, הרכבים והנוסעים לגשר רפפות עץ קשורות בחבל, גשר צר מעל התהום. מסובך ומסוכן היה לעבור בגשר הצר, אך הרכבים רעדו מפחד כל הדרך הזאת, עת החליט גזארקו להמר ולקחת סיכון, ולעבור את הגשר….

הטלטל הגשר הצר בצורה מסוכנת. לא היה מיועד לכלי רכב כה גדולים.  רוחבו היה בדיוק כרוחב הכרכרה ואך יניחו הסוסים רגל הצידה מעט – ימעדו. ואז יכולים ליפול הכרכרה ונוסעיה לתהום…. פחדו להסתכל מטה, וכולם עצמו עיניים. ושמולג – הפסיק אפילו לנשום כמעט, עד שעברה הכרכרה עם הסוסים והנוסעים  את הגשר הרופף והמסוכן. וכשהגיעו למקום מבטחים, עבר אחריו גם הרכב והסוסים עם הקרון. ורק אז ניגבו את זעתם.

המשיכו לרכב לאט, כדי להתאושש ממה שעבר עליהם, אך שלפתע נעצרו הסוסים בפתאומיות.   וכשפקחו עיניים והציצו החוצה, ראו שנגמרה הדרך והגיעו לרחבה,  ורק אז נשמו הרכבים לרווחה.

הגיעו לחומה הבצורה ושם נעצרו. שער מפואר סגר על מקום בלתי ידוע… אך השער היה נעול  ולא היו שומרים בשער.   ירד שמולג לבדוק, ציצל בפעמון ואף  דפק על הדלת. ואחר כך המתינו

בסבלנות כמה דקות, שיפתח להם שער הכניסה לממלכה העלומה הקסומה .  ובינתיים היו בציפיה – כל זמן שלא ישאלו – לא ידעו להיכן הגיעו.  מלפנים ההרים התכלכלים עד האופק, ומאחריהם כל הדרך הארוכה שעברו, המתפתלת בין תהומות וערפל, ועתה כהגיעו לסופה המתינו ברחבה הקטנה בסבלנות למישהו שיפתח להם את השער.  למקום המסתורי המבוצר הזה, שאינם יודעים את שמו,  ואין להם מושג מי חי שם, ותהו אם יהיה ידיד או אוייב.

למרות שהיו רעבים ועייפים, בגלל שהסתיימו נענועי הכרכרה והגיעו סוף-סוף ועצרו, ובגלל  החום הנעים והאוויר הבשום- וזמזום הדבורים הרדים אותם, עד שכולם נמנמו, כולל הרכבים. הסוסים ליחכו עשב ברוגע, אך לפתע נעצרה הכרכרה בפתאומיות, ונטו כולם קדימה, והתעוררו.

הציצו עליהם מהחלונות פנימה  פנים קשות של נשים לבושות בבגדי מלחמה, ושאלו אותם מאין ולאן.

הביטו בהן בבהלה, האציל הילדים ואפילו הכלבים, כה משונה וקרבי היה לבוש הנשים הללו.

פתח האציל גְּזָאַרְקוֹ את חלון הכרכרה, התמם ואמר: -"את סליחתכן אבקש, אך אולי בדרך טעינו. האם בממלכת מונטאגאליה המזרחית נמצאים אנו?" אך מָא-יָוֹרְקָא ולִי-זוּרִיס  משכו בבגדו מאחור וצבטו אותו ולחשו לו שלא שם הם נמצאים.

הציצו פנימה פניהן של החיילות הקרביות, הנשענות על כידוניהן, ואמרו לו שהגיעו לממלכת סִילָאַנְגַאָן, ממלכת תחילת המזרח, וזה רחוק מאד הם מהמקום אליו רצו להגיע.  לכן הן אסירים עתה, ויקחו אותם מכאן אחר כבוד אל מלכתם,  ווֹלָאנְג פָאנְגָאן (פ' רפויה), המתגוררת בארמון "הפריחה הנצחית" אשר לה.

רכבו הלוחמות משני צידי הכרכרות, וכיוונו את שׁמוֶּלג ואוֹסִיפּ הרכבים הנוהגים בסוסים ימינה ושמאלה בשבילים רבי ההוד שנמתחו בין שדות מעובדים וגינות ירק, עד שהגיעו לחצר הארמון.

 

גילוי מוזר על יחסי המינים

נכנסו הכרכרות בשער המפואר עם הליוו הצמוד. עברו בשבילים בין גנים פורחים, שכיסו כל חלקה טובה, והיו שם נשים גננות אשר עבדו בגינות הירק ובגני הפרחים. נסעו באיטיות, ולכל מקום שהגיעה הכרכרה, עצרו הפועלות מעבודתן, והביטו בהם בתמהון. ודרי הכרכרה החזירו להן מבט אמיץ והסתכלו עליהן בחזרה. והיה הדבר כמו רוח העוברת בקמה המכופפת את החיטה כגל… אך ככל שהמשיכו לנסוע, כי רחוק היה הארמון מהשער, משהו משונה הטריד את כולם, ולא הבינו מהו.   עד שאמר צְבִיטִקָא, נושא כליו של לִי-זוּרִיס: – "רק נשים בכל מקום יש!  והגברים – היכן הם?"  שמו לב כולם שלא ראו עד עתה גברים, ושמא אין גברים כאן בנמצא, ולפתע מבהיל היה הדבר וטורדנית היתה השאלה-  היכן הגברים נמצאים.

 

בדרך ראו גם גבעות נמוכות ואפרים ירוקים, ועוד שדות ירוקים ושדות פרחים עד שהגיעו לארמון המפואר.  נכנסו דרך הדלתות הגבוהות, למקום מפואר מעין כמוהו. כבר מחדר הכניסה, שיש וזהב ורהיטים מעצים כהים. עברו הם דרך פרוזדורים, קירותיהם מצופים טפט משי, ועל שולחנות צרים אגרטלי גדושי פרחים צבעוניים, ובחדרים שם הדלתות המעוטרות היו פתוחות מעט, ראו  רצפות שיש בהיר, ובחדרים אחרים נראו רהיטי מצופים בזהב והאור היה מנצנץ בהם.  וכך עברו בהתרגשות וכשהם מביטים ימינה ושמאלה על היופי והפאר, עד שהגיעו לחדר במרכז הארמון בו שהתה המלכה, החדר הפנימי ביותר. שהאור בו היה נובע מחלון משושה גדול בתקרה. רצפתו השיש שלו היתה מכוסה בשטיחים כבדים, ליד הקירות מפלי מים קטנים, על השולחנות מפות מבדי משי צהוב מבריק עם גדילי זהב, ופמוטי זהב עם נרות חלב כבדים.  ובכל מקום כדי פרחים צבעוניים מסודרים בזרים ענקיים.  פאר והדר קיבלו את פני הבאים, ויפי המקום הרחיב את הדעת.

קדו האחיות הלוחמות בפני המלכה, ודקרו אותם קלות עם פגיונותיהם שיקודו גם הם. ואמנם הבינו את הרמז וקדו כולם – האציל והנסיך בכבוד, אך בנוקשות איכשהו, וצביטקה, שמולג והרכב השני אוֹסִיפּ, קדו קצרות בסגנון פשוטי העם. ורק מָאיָוֹרְקָא קדה מָאיָוֹרְקָא קדה בשמחה ובחן.

גבוהה היתה המלכה, זקופה ומלכותית, כארבע אמות (1.82 מ') גובהה. הסתכלה בהם המלכה ממרום גובהה ושתקה, והם הסתכלו בה מלמטה ואינם יודעים למה לצפות. לבושה היתה בהידור שמלה רחבה ממשי, רקומת זהב ואבנים בצבעי טורקיז וירוק, ובמיוחד התפעלה מָאיָוֹרְקָא, שבדיוק היו אלה הצבעים שאהבה…  שערה היה עטוף במעין כתר או כובע מיוחד במינו. והכל מזהב כמובן.

היה במקום ריח חזק של קטורת  מכלי שהיה מעלה עשן ריחני  עד שהתעטשו כולם.

הביטה בהם במבט קשה וישיר, ושאלה אותם לשמם.

הציג את עצמו  בפניה גזארקו, ואמר שאציל הינו. הציגו את עצמם גם הנער והילדה, כנסיך לִיזוּרִיס והנסיכה מָאיָוֹרְקָא. מבלי לתאם ביניהם,  באותה הזדמנות שהגיעו למקום חדש, חזרו ובקשו להשתמש בשמם הישן והורידו את המקף –כבר לא אהבו שיהיה חצוי שמם, כשם שאמם רצתה. וכך רווח להם.

ברכה אותם ברכות, ואמרה שלא חשבה שתקח אותם הדרך לכאן, אך אם הם כבר כאן, בברכה יתקבלו בארצה. ואם ירצו הם לשמוע את סיפור המקום בו הם נמצאים בעולם, היא תכף תספר להם.

הם עמדו לפניה, והיא לא הזמינה אותם לשבת.

החלה לספר שארץ עתיקת יומין היא סִילָאַנְגַאָן, עתיקה ממוּנְטָאגָאלִיָה על שלושת חלקיה. וכאן עדיין חיים בשלום שלושת ממלכות החי: הבהמות הגדולות, החרקים המועילים ואף הנשים. וגברים – מעט מהם נולדו, ומאוחר יותר, אחרי הנשים. ואמנם, הן מסתדרות גם בלעדיהם. כולן חיות בטוב, ויש שפע בארץ,  ובטחון לכולן, חוץ מחיה רעה אחת, שהיתה אוכלת את אחיותיה הבהמות.  ועוד צרה יש להם, שבאה עליהם משעזבו אותם המיטיבים לפני שנים רבות, ובאו במקומם כאלה שהם ההפך מהם.  יש להזהר מהם, כי הם מציקים להן וחופרים בורות עמוקים עד מרכז העולם, שם שמו את אש התמיד שלהם. הנהנו שומעיה בהבנה. מפלצים יש גם בארצם ולא רק כאן.

שתקה ועשתה הפסקה להדגשת דבריה, ואחר כך הוסיפה משפט מוזר.  אמרה שבקרוב תפגוש את הנסיך רואדי, בקשר למחסור שיש בארצו, תמסור לו דרישת שלום, ותספר לו שהגיעו אליה בשלום.  איך תפגוש? שאל כל אחד מהם את עצמו.  האם היא מתכוונת לנסוע אליו? כי הוא לא יבוא אליה.

-:"האמנם?"  שאל האציל גזארקו בנימוס. שאם עד עתה דבריה דימיוניים היו, הרי שעתה  בחוסר הגיון דיברה המלכה.

"בקשר למחסור", הוסיפה,  מקווה היא שתעזור לנסיך. בכל אופן כשיעזבו ויחזרו לארצם, תתן להם מתנה עבורו. מששמעו זאת הילדים, תכף  נדלקו אוזניהם.  שאם במתנה מדובר, הרי הם רוצים לדעת מהי, ומייד….

חייכה המלכה ואמרה שעוד חזון למועד, ולא כל כך מהר הם חוזרות הביתה, כי אם כבר הגיעו לכאן, תפקיד יש להן לעשות. אמרה וחייכה. הסתכלו כולם מעבר לכתפם, כי דברה המלכה בלשון נקבה, והסתכלו למי היא מדברת. אך מאחוריהם לא עמדה אף אחת. עזבו אותן לבד עם המלכה החיילות השומרות שהביאו אותם לכאן. ואם כך, לא הבינו במי המדובר, והסתכלו השלושה זה על זה, ואף מָאיָוֹרְקָא תהתה במי מדובר. פנה גזארקו ושאל את המלכה האם אליהם התכוונה? כי אם כך, טועה היא. בנים הם ולא בנות, ובשפתם, הפניה אליהם היא שונה, ובלשון זכר.

ענתה להם המלכה שמבינה היא שאצלם שונה השפה, אך כיוון שבממלכתה לא נולדו זכרים כמעט, הרי שגם השפה מדוברת רק בלשון נקבה. מבקשת היא את סליחתן מראש, אך מעתה והלאה תדבר אליהם בשפתה, והם יתרגמו אותם לשפתם, כדי להבין אותה.

והיא מודיעה להם, שעליהם ללמוד את שפתה ומנהגיה, ועוד דברים חשובים, כל זמן שהם נמצאים אצלה, קודם שיעזבו.  ואילו לִיזוּרִיס קפץ ואמר שיודע הוא את שפת הציפורים ואף את שפת הזאבים. ומקווה הוא שבשתי הארצות הציפורים מדברות באותה שפה…..אך מייד הבין שלא הבין את כוונתה, והשתתק.

פנה אליה האציל גזארקו, האדים מעט, ואמר לה שגם לו יש בקשה. שאם הוא כבר כאן, הרי כלה הוא מחפש, ואם יש מישהי שראויה לו לדעתה, ישמח להכירה….

ובעודם מדברים, שמו לב שהתחילו הם להיות מוקפים דבורים  גדולות.  נגמר העשן וריח הקטורת, וזה היה סימן לדבורים שיכולות הן להכנס. נפנפה היא בידה וסימנה לאחת ממשרתותיה שעמדו מאחוריה שתדליק שוב את העשן הריחני, כי ראתה שאי נוחות נגרמה לאורחיה. זכרו הם שהדבורים מייצרות דבש מתוק וטעים, אך לא שכחו את אזהרת הוריהם להתרחק מהן, כי עוקצות הן עקיצות מכאיבות….

הבינו הנחיל את הרמז ועזבו את החדר, חוץ מדבורה אחת גדולה יחסית וחמודה שבאה לשבת בחיקה של מָאיָוֹרְקָא, הסתכלה היא על המלכה, וראתה שהמלכה מהנהנת לה בראשה. ליטפה אותה ככלבלב, עד שהדבורה היתה מרוצה, ועפה לה לדרכה….

וכל אותה העת היתה מוקפת נערות נאות, שסובבו סביבה וזמזמו ברכות, ושרתו אותה בנפנוף בד משי מתוח על מסגרת, ומשיבות עליה רוח, ומביאות לה צוף מתוק, עוד לפני שהעלתה את הבקשה על דל שפתותיה היפות.

וכיוון שעמדו עד עתה והתעייפו, שיחררה אותם, ואחרה שהאחיות ידאגו לכל מחסורן, ואל להם לדאוג.

לקחו את כולם שתי שומרות גבוהות וחזקות, והלכו כמה דקות ברגל, ובאגף מרוחק מהמרכז של הארמון קיבלו כולם חדרים נקיים, מוארים ומאווררים.  המזונות והציוד שבאו איתו אופסנו במחסן קרוב, ולאורווה הגיעו ששת הסוסים, צמד הרכבים ושני הכלבים עימם.

קיבל האציל  גזארקו חדר גדול ומהודר משלו, כי הוא נראה להן איש מיוחד וחשוב בגלל עוביו. מָאיָוֹרְקָא קיבלה חדר חמוד ובהיר שכמו יועד מראש לנסיכות צעירות, ואילו הזוג לִיזוּרִיס ונושא הכלים שלו צְבִיטִקָא לא אבו להפרד.  הם קיבלו חדר זוגי עם שתי מיטות נפרדות.

ובכל חדר היתה גם אמבטיה שאפשר היה למזוג בה מים חמים מכד, וארון בגדים בהיר, בתוכו חלוק ממשי שאפשר ללבוש אחרי האמבטיה או עד שיכובסו בגדיהם. ואחר כך הובאו לחדריהם מגשי מזון על ידי משרתות, עמוסי צלחות בהן דייסות מלוחות ומתוקות ופירות. אך בשר לא היה וגם לא לחם. גזארקו לא היה מרוצה כי עדיין היה רעב אחרי שאכל דייסות רבות.אחרי שנאספו המגשים והכלים, התגנב למחסן שם שמו את מה שפינו מהקרון, ואכל שם מהצידה אשר נותרה.  כך עשה פעמים רבות מאד, עד אשר נגמרו הדברים שהביאו עד הפירור האחרון…

ולמחרת, הצטרפה אליהם בפקודת המלכה אחת מגבירות החצר, האחות גָּאַלִיְנְגָאַן הנאווה, כדי שתלווה אותם ותראה להם את יפי הממלכה, ואף תשמור עליהם מצרות מזדמנות. לא עזבה אותם לבד אפילו רגע.

כי אף בממלכתן אפשר היה להתקל בבולענים, או במפלצים, או בסתם בהמות טורפות אכזריות, אשר שרדו מתקופת המבול ולא ויתרו על ארוחה בשרית כשיכלו, ואפילו טרפו את אחיותיהן ובנותיהן….

 

היו שם התקרות גבוהות, וכיסויי הראש נמוכים. שלא כמו בביתם, שהבנינים היו נמוכים והכובעים של הנשים היו גבוהים ומחודדים עד שהגיעו לתקרה. חוץ מאשר כתרה של המלכה כמובן, שלא די שהייתה אשה גבוהה מאד, אלא גם הכתר שכיסה את ראשה היה גבוה ומפואר באופן יוצא דופן.  ובשל כך גם כל חדריה היו גבוהים מאד.

בקשו את האחות  גָּאַלִיְנְגָאַן לחקור את הסביבה הקרובה למגוריהם, ולמדו שבמקום בו הם נמצאים החקלאות פורחת והקיץ בעיצומו.  השדות מלאו פועלות שקוטפות את היבול, ומעמיסות אותו על עגלות קטנות רתומות לאתונות. ראשן היה עטוף מטפחת לבנה להגנה בפני השמש, שרווליהן מופשלות וידיהן שזופות. עבדו הן בשדות בשמחה. חלקן שרו שירים קצביים, וחלקן זמזמו את המנגינות ביחד עם השרות, כך שנשמע כאילו הן נמצאות בכוורת ענקית.

 

ולמחרת- שוב טיול ברגל.  החליטו להתרחק מהמרכז החוצה. יצאו לטייל השלושה והאציל עם האחות גָּאַלִיְנְגָאַן, ובכל מקום בו עברו היתה העבודה נעצרת, והפועלות לטשו עיניים ומחאו כפיים. ומוזר היה הדבר ולא מובן, כאילו חיות נדירות היו. אולם הכל היה בנעימות דווקא, ולא הרגישו אף שמץ של פחד. וכך הלכו כל היום ברגל והתרחקו מהמרכז. הסתובבו בחוץ כל היום עד הצהריים, ואחר כך אכלו דייסות ונחו, טיילו שוב עד הערב, אכלו דייסות שוב, ושכבו לישון. וכך כמה ימים. כל יום התרחקו מעט והלכו יותר זמן, וראו שדות אחרים ופועלות אחרות.

עד שהשתעממו מאד.  פנו ואמרו למלווה שלהם האחות העדינה גָּאַלִיְנְגָאַן, שהספיק להם והם רוצים לחזור הביתה. אמרה היא שתתיעץ עם המלכה.

ולמחרת, התפנתה המלכה ווֹלָאנְג פָאנְגָאן מעיסוקיה הרבים וקראה לאורחיה לשיחה. אמרה שהיא תספר לארבעתם דבר חשוב.

החלה לספר להם שוב על ממלכת סִילָאַנְגַאָן, ארץ ראשית המזרח, אשר בה היא מולכת. ממלכה עתיקה היא. מאז ימי קדם נשים רבות הן, רק נשים, וזכרים – אין. כך נהג בהן הטבע. ואם כך טבעי המצב הזה להן. אך יש גם סטיה מהטבע, ויש נערות שמחפשות חתן, ואם אתן כבר פה, -אמרה והסתכלה על שלושת הזכרים – הרי שאפשר לעזור גם להן. ובקרוב תתחיל לשלוח לגזארקו את יפהפיות הממלכה לבחור לו אחת כלבבו. ויכול הוא לבחור כל אחת מהן לנסיון, ואף יותר מאחת, אם ירצה. ואף ללִיזוּרִיס וצְבִיטִקָא תשלח נערות לנסיון כדי שיבחרו להן (להם) להם כלות. מבקשת היא סליחה שמדברת היא אליהם בלשון נקבה, אך כפי שהסבירה את עצמה קודם, בארצה – כך מקובל! אין פניה זכר בשפתן.   ולמָאיָוֹרְקָא – אמרה – היא אינה יכולה לעזור, אלא אם תרצה לקחת לעצמה כלה….

הסתכלו הנערים זה על זה בדאגה, ואחר כך עליה, ואמר  לה לִיזוּרִיס שצעירים הם מדי לנישואין. ובכלל, הוא נסיך, ואינו יכול להתחתן סתם כך. ובארץ שממנה הם באים, הם נחשבים לעולי ימים, ובכלל אינם בשלים כלל לאחריות כזאת עתה.

זעפה המלכה, שלא רגילה היתה שמסרבים לה, ועוד בנושא חשוב אשר כזה.  אמרה להם שמחסור בגברים יש כאן, ואם פוקדת היא עליהן (עליהם) להנשא –  עליהם לקיים את הצו כפשוטו וכלשונו. הרגישו כולם צמרמורת של אי נעימות, משכו בכתפיהם ולא ענו לה כלל,  ודחו את השיחה ואת תשובתם לפעם אחרת.

ואחרי שתיקה ארוכה, ולא ממש נעימה. התחילה שוב לדבר עימם, וסיפרה להם סוד מהעבר.  שכאשר הפכה ממלכה מתלמדת למלכה פוריה תכף בתחילת שלטונה (לפני זמן רב היה הדבר,  עת ניצחה את יתר המועמדות למשרה החשובה והמבוקשת),   שלחה לממלכת מונטאגאליה שדכנית, לבקש שישלחו לכאן חתנים. צריכות הן כאן גברים לנישואין, כדי להשביח את הגזע. ושמעה שבממלכת מונטגאליה בדיוק הפוך המצב, שהנשים שם מעטות ונדירות. אך לא חזרה השליחה לממלכה מעולם. ושמא שמע מי מהם את אשר קרה לה?

נזכר גזארקו ששמועה גונבה לאוזניו ששלד מוזר התגלה פעם במרתף המזווה, שלד עם קרניים, ושמא  יש עם זה קשר לזו אשר לא חזרה ממשימתה?…אך הוא לא אמר דבר.

אך כיוון שהיה שקוע במחשבותיו, החסיר את תחילת דבריה, כאשר אמרה ש: "אני היא המלכה, אם הממלכה.  מטילה אני ביצים, והפועלות מטפלות בהן. מתרבות אנו בדרך הישנה והטובה.  וכשהן גדלות, חלק מהן הופכות להיות פועלות אשר עושות את כל העבודות כנדרש, וחלק אחר הופך לדבורים המייצרות דבש. ומה שקובע את גורלן אם יהפכו לכאלה או אחרות הוא מקומם במיטות ההטלה, והמזון אשר מאכילים אותן"…

נפלה לכולם הלסת מתדהמה, והתבלבל גזארקו שלא שמע את המשפט הראשון,  ולא הבין את אשר שמע. והיתה נאלצת להסביר לו שוב. ואז גם הוא פתח את פיו בתמהון… והיתר, אמנם צעירים היו ואפילו לא היו בקיאים ויודעים איך נולדים תינוקות, היה להם שמץ של מושג, כי מפה לאוזן עבר הידע הסודי הזה, ולא היו בורים לגמרי. והרעיון הזה, נשמע לכולם מוזר בהחלט ולא הגיוני.

שמע גזארקו את דבריה, וצל עבר על פניו. שאל את עצמו בשל מה נחוצות להם בכלל גברים. שהרי כדי שתינוקות יוולדו, עד כמה שהוא יודע, כרוך הדבר בפעילות זוגית נעימה מאד. ואם מביצים בוקעים התינוקות,  הרי מה התכלית שיקחו להן בעל,  ואם כך למה לו לחפש כלה כאן.

נדהמו כולם ונשארו ללא מילים. שדבר כזה, פלאי פלאות,  לא שמעו מעולם.

הוסיפה המלכה ואמרה שממילא מחפש גזארקו כלה ויקח לו זמן למצוא.  שיקחו את הזמן שני הזכרים הנותרים,  ויתרגלו לרעיון…  אין הם יוצאים מכאן אלא כשכל הזכרים יהיו נשואים… ואפילו הרכבים של הסוסים שבאו איתם.

למרות שהיו המומים ממה ששמעו, המלכה החליטה שזה לא יקלקל להם את היום, ויבלו היום בילוי יוצא דופן.

 

טיול עם דרקון המחמד קְרָאַקָא

תכף קראה לאחות גאלינגאן ואף לאחות דוִּלינְגָאַן שנראו כמו תאומות, וציוותה עליהן שירתמו את קְרָאַקָא דרקון המחמד לכרכרה שמימית, כדי להראות להם את הארץ לאורכה ולרוחבה. והזכירה להן שיזהרו מאד מסוּנְגָאִי הטורף, אימת היקום, שיכול לבוא עליהם במפתיע, ובעיקר כאשר הם נוחתים עם הדרקון הקטן.

לקחו אותם האחיות התאומות לאורוות. ושם כמה תאים על יד סוסיהם המוכרים, לקחו אותם  להכיר את דרקון המחמד קְרָאַקָא, שארית וזכר מהדרקונים המהוללים שחיו פעם, שעתה היה משמש לתחבורה.

גם אם תואר הדרקון כ"קטן" וציפו לדרקון חמוד, גדול למדי היה. גדול פי שנים מסוס…. עיניו היו כחולות ותמימות, גופו עטה שריון קשקשים תכלכל, היו לו גם זוג קרניים קטנות. בגבו צימח שלד גרמי של כנפיים, שהיה מכוסה קרום דק, מתאים לתעופה. ברגליו האחוריות  העבות והחזקות טפרים חדים, וכך גם לרגליו הקדמיות העדינות יותר. וזנבו היה ארוך להפתיע – עבה ומפואר, ומכוסה קשקשים קרניים. אמנם מפחיד נראה, אך מזגו היה נוח.

 

דיברה אליו המטפלת שלו לאט וברוגע, כאשר רתמו אותו, כדי שלא תתרגש הבהמה, ויוכלו לעוף בנחת.

רתמו את הדרקון לכרכרת שמים, שהיתה כעין כלוב עם סורגי ברזל, ולו מושב כבד וגלגלים כבדים לשיווי המשקל, כדי שלא יתהפכו באוויר וימצאו את עצמם כשראשם למטה ורגליהם למעלה.

 

נכנסו לכלוב בחוסר בטחון אך הרגיעו אותם האחיות המלוות  שאמרו שאל להן לדאוג. רכיבת שמים היא עניין בטוח. הכלוב חזק והדרקון רגוע, והכל בנחת. זה יהיה כיף. ואך כך ישבו האחיות מקדימה, לקחו לידיהן את המושכות והדרקון החל לרוץ לנפנף בכנפיו הגרמיות, ולהעלות אבק, עד שהתרומם קלות.  ואחר כך מנפנף בכנפיו מהר יותר עד שהתרומם. הרגישו מוזר מאד. יכלו להסתכל לכל הצדדים וגם למטה, חוץ מאשר מקדימה, ששם הסתיר גופו של הדרקון ובעיקר הכנפיים את הנוף.

 

דאו גבוה, וראו מלמעלה את הארץ שלמטה שנראתה כמו שטיח משובץ בירוק צהוב וחום. ומעליהם שטו עננים קלים, כאילו בהשג יד – רק יושיטו יד החוצה- אפשר יהיה לתפוס ענן…  ושתי האחיות, כובעים נוקשים לראשן,  החזיקו בבטחון במושכות של הבהמה לסרוגין, פעם האחת ופעם השניה, והרוח שבאה מכנפיו הגרמיות נפנפה את הבגדים הקלים שלהן, אך מתחת לבגדים משום מה לבשו מגינים דקים וקשים מחומר קל כלשהו.

וכך נפנף בכנפיו בנחת, לפעמים דאה, עד שעברה כשעה, והאט את מעופו. הרגישו הן שהתעייף הדרקון, ואז עשו סיבוב, וחזרו למקום ממנו המריאו, ונחתו בחזרה בארוות הארמון ללא הרפתקאות מיוחדות.

ומשחזרו ואכלו ארוחת דייסות  קלה (וגזארקו, כמו בכל יום,  שוב השלים בשקט את הארוחה משארית האוכל היבש שהביאו עימם בקרון. התמעט שם האוכל, והתחיל לדאוג).

למחרת, החליטה המלכה שמספיק עם הטיולים, והגיעה העת שיתחיל גזארקו להתמקד ברצינות במציאת כלה.  ואם כך, יתחילו לבלות בנשפים כל ערב, ושיבדוק את כל יפהפיות הממלכה עד שימצא את שאהבה נפשו.

 

תחרות בחירת כלות עבור גזארקו

אחר הצהריים התרחצו כולם והתלבשו והתקשטו בבגדים קלים ובהירים אשר סופקו להם על ידי הפועלות המשרתות, ואילו גזארקו קיבל בגדים צבעוניים מאד. אך לא אכפת היה לו שהם צבעוניים, אלא שקטנים היו ממידתו, ונאלצו הפועלות התופרות להרחיבם מפה ומשם בזריזות עד הערב.

ובערב, לקחו אותם לאזור גבוה ומרוחק מהמרכז,  לארמון קטן ויפהפה, שלא בקרו שם אף פעם. היו שם אולמות ומבני ציבור עלומים שמגדלים דקים וגבוהים התמרו מעליהם ודקרו את השמים בחודם. ציפו להפתעה, וכאשר נכנסו לאולם גדול ומפואר שמואר היה באור נרות חלב רבים, הבינו שהגיעו למקום שיש שם את החגיגות.  המוזיקה נוגנה בנעימות ובקצבית על ידי ארבע אחיות נגניות, לבושות בגדים צבעוניים, ושערן הזהוב אינו מכוסה כשל השאר, אלא קלוע לצמות שמסודרות במגדלים גבוהים. אלא שכאשר היו הפסקות קלות בנגינה, נשמעו ברקע זמזום והמיה בלתי מובנים, כאילו שהם בתוך כוורת דבורים.  סביב הקירות היו שולחנות ארוכים עמוסים כל טוב הארץ – כריכי דבש וריבות ופירות ומי צוף. ובין צלחות האוכל, כדי ענק עם פרחים צבעוניים. ואכלו ושתו, אולם האציל לא היה מרוצה, כי לא השביע אותו האוכל הזה, ורעב היה כל הזמן.  ומשהתרוקנו השולחנות, חיש קל נאספו הכלים והצלחות והשולחנות הוחבאו, והחלו מחולות של רקדניות הלבושות בגדים צבעוניים שקופים וקלים, על הבמה.   וכשגם זה נגמר, וכבר היה מאוחר בנשף, והילדים החלו לפהק כי יום עמוס עבר עליהם, התישבו כולם על כסאות דקים מול הבמה, ושורות שורות של נערות יפיפיות החלו לעלות ולרדת ממנה, כל אחת בשמלה בצבע שונה ובגיזרה שונה מרעותה. וכך עברו כולן, שבע עשרה במספר, מחוללות ורוקדות  לפי הנגינה, וכל אחת ואחת מהן קדה לאציל גזארקו והמתינה כמה שניות לתגובתו.  ראה הוא את כל היפהפיות והתבלבל. הכיצד יוכל לבחור ביניהן כאשר כולן יפהפיות?

וכיוון שלא היתה תגובה מצידו, החלו לעלות ולעבור בשנית על פניו.

כשהתרבו הפיהוקים בקרב הילדים ואף הוא החל להתעייף, החלו כולם להסתכל אחורה ולבדוק אם יכולים לסיים הם את הערב הזה ולנחות במיטותיהם.

ראו האחיות גָאלִינְגָאן ודוִּלינְגָאַן שמתחילים האורחים להתעייף, ומחאו כפיים. בין רגע פסק המחזה על הבמה, והקיפו אותם מייד אחיות פועלות שהחלו לפנות את האולם עד תום.  תוך דקות מעטות האולם התרוקן, האחיות התאומות התקרבו אליהם, כמגוננות עליהם. ונשארו הם לבד עימן, והן עוטפות אותם בתשומת לב וחיבה,  והוליכו אותם החוצה, והלכו דקות ארוכות בשבילי הארמון, עד שהגיעו למגוריהם.

נרדמו כולם מיד כשנשכבו במיטתם. רק גְּזָאַרְקוֹ היה לרגע מודאג לפני השינה. כיצד הוא אמור לבחור לו כלה, כאשר כולן דומות זו לזו כאילו יצקו אותן באותה תבנית של עוגיות?

 

ולמחרת, קראה המלכה ווֹלָאנְג פָאנְגָאן לארבעתם, ואמרה להם, שכמעט עטו על גְּזָאַרְקוֹ בנותיה, אלא שהתלוננו שנפוח הוא, והיא מצווה עליו להוריד את היקף כרסו, בפקודה. ומהיום יקחו אותו האחיות השומרות  למעט תרגול, וכך כל יום עד שיצטמצם ויגיע למידת גוף נאותה. ואילו שני הנערים והילדה ימשיכו לטייל עם האחיות גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן, ומדי פעם יוזמנו כולן (כולם) לנשפים.

 

שוב טיילו הילדה והנערים ברחבי הארץ. לפעמים בכרכרות שמיים הרתומות לדרקון המחמד, ולפעמים בכרכרות הרתומות לסוסות.  ראו הם מלמעלה את מצבורי הבנינים עם המגדלים הדקים והגבוהים,שביניהם שבילים שוקקים חיי מסחר פעילים, והאחיות חיות ומתקיימות שם בנחת ולפי תוכנית קבועה. ולפעמים נסעו בכרכרות ובקרו בשדות פרחים לרוב, פרחים בכל הצבעים בהן הדבורים היו מזמזמות בחריצות ואוספות את הצוף לדבש.  ומדי פעם ראו מצבורי פרפרים שקפצו לבקור את הפרחים בשדות. ובהרים טיילו ברגל. ויום אחד אירגנו האחיות טיול משולב –  ושם ראו את הנוף הכי מפתיע בממלכת סִילָאַנְגַאָן – את ההר הבוכה שמפלים זורמים מעיניו כדמעות.  ויום אחד לקחו אותם האחיות המלוות בטעות לראות מקום סודי שאינו מיועד לעיני אורחים – את המבנה הנמוך והנקי, בו ראו דרך חלונות את האולמות השקטים בהן היו מיטות קטנות רבות, בהן גידלו תינוקות בשורות אינסופיות. הציצו דרך החלונות, אך לא נכנסו פנימה. אסור היה. וגם ביקשו אותם האחיות בדאגה שלא יספרו למלכה שנכנסו לשם בטעות.

ובוקר אחד, שוב קרתה תקלה כשנכנסו הילדים בטעות לאולם פרטי שלא היו אמורים להכנס אליו, ולמזלם שקטים היו כשנכנסו. הפעם נבהלו מאד האחיות המלוות, והיסו אותם בפחד שלא ישמיעו כל רעש. הם הציצו מרחוק באחיות המשרתות ובמלכה, שהיתה מבצעת פעילות לא מובנת. ישבה היא פסוקת רגליים על כסא כבוד מפואר לבושה בגדים קלים מאד ומתחתם, גופה המפואר היה ערום, ובכל עשר דקות התכופפו המשרתות והוציא מיטה קטנה מתחת לכסא, ושם היתה פועלת פעוטה קטנטונת. לקחו הן את התינוקת שזה עתה נולדה ושמו אותה באחת המיטות הפנויות פעם בשורה זו ופעם בשורה אחרת, עד שהשורה היתה מתמלאת, ואחר כך היו שמות  מתחת לכסא מיטה קטנה חדשה, מוכנה לשימוש ללידת תינוקת חדשה.  יצאו הם בחשאי ובשקט שלא יפריעו לפרטיותה, והאחיות גָאלִינְגָאן ודוִּלינְגָאַן ביקשו ממנה שלא יספרו למלכה שהם ראו אותה בפעולה הפרטית הזאת, פן יבולע להן.

וכל אותו שבוע טיילו עד זרא עם האחיות התאומות, והיו רואים לפעמים את גזארקו שהיה מנפנף להם נואשות בידיו. היו האחיות השומרות החסונות מריצות אותו באוויר הצח,  וגופו היה מבריק מזעה בגופיות ההתעמלות שלו, שהיו בפסים שחור וצהוב עד שהיה נראה כמו דבור גדול ושמן.  אלא שאחרי שבוע שלא ראו אותו, שמו לב שהתכווץ במקצת. ועוד יותר התכווץ אחרי שלא ראו אותו כמעט שבועיים שהיה מתאמן.

הודיעו להם האחיות גָאלִינְגָאן ודוִּלינְגָאַן אשר התלוו אליהם שנשף יש הערב, ויוצגו מועמדות אחרות בפני האציל שכבר החל גופו להתחזק ויופיו לצאת לאור, כמו חזר אחורה בזמן ונהיה צעיר. אך כיוון שרעב היה כל הזמן, שמרו עליו שתי אחיות חיילות שיאכל רק את האוכל שמותר לו.

 

ושוב נערכה מסיבה באולם הגדול, והיו שם מעדנים אשר לא אכלו קודם, אך כולם מתוקים היו, והתחילו כבר כולם להתגעגע לאוכל בסיסי, ובעיקר לטעם המלוח.

ואחרי שאכלו, נכנס לאולם גזארקו לבוש בגדים מפוארים וצבעוניים, אך בקושי הכירו אותו, כי קטן היה במידתו מגזארקו אשר הכירו….ישב בחזית, בכסא הכבוד, אך כשהתישבו על ידו, ראו שאחיות שומרות יש לו מימינו ומשמאלו. והקפידו עימו שלא יעלם לקרון ויזלול….

והפעם עלו לבמה נערות אחרות, נערות מסוג אחר. לא היו יפות כקודמות, אך אישיות ונועם היה להן. התחיל גזארקו להתעניין עניין רב בכמה מהן, ומשבחר, נעלמו היתר מעל הבמה, עד שנשארו שתי מתחרות. שתיהן חמודות ונעימות היו, סִיִג'יסה ואוֹרָאַיָה.

 

הודיעה לו המלכה שיבלה פעם עם זו ופעם עם זו לסירוגין, עד אשר תתקבע דעתו לאהוב אחת מהן, או אפילו את שתיהן, ואז יערכו להם טקס נישואין מפואר. הסמיק האציל ושמח על כל הטוב אשר נפל בחלקו, שאלמלא היו פונים בשביל ימינה במקום שמאלה, לא היה זוכה לכך…

 

ואילו היתר המשיכו לטייל ולבלות פעם בכה ופעם בכה, עד אשר יום אחד הגיעו לאורווה של דרקון המחמד, והנה שם שוד ושבר ואבל גדול. יצאה מנהלת הארוות ממררת בבכי ואמרה לאורחיה שדרקון המחמד המעופף קְרַקָא – איננו. יצאה עימו אחות צעירה שירעה בכרי הדשא, והתקרב אליהם מאחור בשקט סוּנְגָאִי הטורף, שיצא לצוד ציד, והיה גדול ממנו כפליים, ענק. החל לרדוף, הוא תפס את קְרָאַקָא  כמו תרנגולת, שבר את מפרקתו  בזריזות, ואחר כך אכל את  כולו על קשקשיו וציפורניו. רעב מאד היה. והאחות הצעירה חסרת האונים והאומללה, נאלצה לראות את כל הזוועה כשהכר מוכתם בדמו של הדרקון האהוב שנטרף. ובקושי מילטה את עצמה.  ובינתיים עד שירגעו הרוחות ויסיימו את האילוף של הדרקון הבא בתור –  אין יותר טיסות.

בקשו הם לדעת יותר פרטים על האוייב האכזר שחי במקום הנעים הזה, והתברר, שכיוון שעתיקה הארץ, היו שם מההתחלה שני סוגי בהמות – אוכלי עשב, ודרקונים אוכלי בשר שטרפו אותם. רצו מהר מאד הראשונים וכך ניצלו משיני הטורפים שגדולים וכבדים היו ולא יכלו לרוץ מהר. אלא אם נכשל אחד מאוכלי העשב, או נפצע או הזדקן, מיד התנפלו עליו וטרפוהו. וכיוון שעדרים רבים מאד היו ובהם פרטים רבים, חיו אלו בצד אלה והתקיימו שנים רבות. אך בשל שלטון הנשים ובשל הבניה הרבה של הערים הגבוהות בכל  רחבי הארץ, והסבת השטחים לחקלאות ומרעה, נתמעטו אוכלי העשב, ואיתם כמעט נכחדו ברעב טורפיהם.

אימת היקום היה סוּנְגָאִי, זקן רשע ומרושע והיה טורף הרבה כדי לקיים את גופו הענק. נזהרו ממנו מאד, אוייב מר היה. אך לא תמיד יכלו להתגבר על עורמתו ורעבונו. ואכן רעב היה רזה ומדולדל כי התמעט הטרף מאד.

בזמן שהיה האציל מחזר אחרי שתי המועמדות, התפנו הילדים והיו משתעממים בערבים וחיפשו הרפתקאות. לכדו אותם ערב אחד האחיות השומרות עם הכידונים, מסתובבים בחדריה הפרטיים של המלכה. והביאום למשפט בפניה. הכניסה אותם לחדריה וכיבדה אותם במי צוף ועוגיות דבש. ושוחחה עימם בגובה העיניים וסיפרה להם סיפורים ודיברו על הא ודא.  שאלה אותה  מָא-יָוֹרְקָא  איך זה שהמועמדות החדשות אינן מאותו אב-טיפוס כמו הקודמות.  ענתה להם שלפעמים יש טעויות של הטבע. הלוא יש אלפים ואלפים ואלפים שאין בהם כל טעות, אך מדי פעם זה קורה, ואף אלו כך, אך מוצלחות הן כולן, כל  אלו שהראו את עצמן על הבמה, וגם אלו השתיים אשר בחר בהן.  ואם יבחר את שתיהן – טוב מאד. וגם אם יבחר רק אחת – גם טוב. הן צריכות הן לחדש את קווי הדם, שלצאצאים יהיו תכונות חדשות שלא נודעו קודם, אחרת נולדות תינוקות שיש בהן פגם.   ולבסוף קינחה בסיפור שסופו אימה ופחד.

נולדה פעם, לפני שנים לא רבות ביצה אחת יוצאת דופן. התלבטו המיילדות מה לעשות בה ולבסוף החליטו ברוב טיפשותן (הן כבר לא בתפקיד הזה. לא צריכה היא טפשות כאן. נגרסו הן מזמן), לזרוק את הביצה לבור הפסולת. ובאה ציפור גדולה ותפסה את הביצה בעדינות במקורה ועפה איתה מכאן צפונה. ומי יודע איזו מפלצת, יצור כלאיים נורא נולד ממנה. כי מדי פעם, בגלל שהתחתנו ביניהן,  היו אפס קצהו של התכונות החייתיות מתגברות על התכונות הנוכחיות המתורבתות.

וכך היה הטבע עדיין מקרי ובועט ומזיק, ולא שהוא נכנע לחלוטין לתרבות.

(ואמנם לא ידעה היא  ואף הם לא ידעו, אך היתה זאת הביצה ממנה בקעה הלטאה המרושעת  דּוּבִּינָה, שמרגע היוולדה כבר עשתה נזק ראשון – ונכחדו המיילדות, ונזקים גדלים יותר כאשר בקעה בביצה נידחת בממלכת מונטאגאליה הרחוקה מכאן, והוציאה לאור את התכונות המרושעות של אבותיה, אשר לא נכחדו מהעולם לחלוטין).

שמעו הילדים את הסיפור והצטמררו. עיניהם נמלאו אימה. הלוואי ולא היתה מספרת להם זאת.

 

הרפתקה שלא נגמרת מהר

התאחר הקיץ וגלש לתוך הסתיו שגם הוא נעים היה. ללא גשמים חזקים, ללא רוחות, לא מנה ראשונה של חורף כפי שהיה אצלם. לא שמו לב ולא הרגישו איך עובר הזמן, אך בילו כאן כבר שלשה חדשים בארץ סִילָאַנְגַאָן.

עתה החלו לטייל מדי יום כמעט עם גזארקו ושתי המועמדות. נתן להן את הכבוד להחליט לאן יסעו, כי חשב שאת האופי האמיתי של כל אחת ואחת מהן, יכיר לא בנשפים, אלא במסעות. החליטה המלכה שכולם ילוו את גזארקו כדי שלא יהיו במבוכה, הוא והמועמדות לנישואין.

אך נוצרה בעיה, כי אהב הוא את שתיהן, ולא יכול היה לבחור… היתה האחות סִיִג'יסָה מסודרת דייקנית וצנועה, תמיד אירגנה הכל מראש והיתה יודעת להגיע לכל מקום שיש בו עניין, וכל טיול היה מוצלח ועם כריכים טעימים,  והיו רואים את את יפי הארץ, פרחיה ודבוריה. ומטיילים בכרכרות וברגל עד שהאחיות החיילות המלוות אותם, האחיות וִיאָרָה וטִיהָרָה, היו נאנחות מעייפות. והיתה מסבירה לחתנה המיועד ומלוויו כל דבר ודבר שלא ישארו בחוסר ידיעה על ארצה.

ואילו האחות אוֹרָאַיָה היתה שמחה, שמנמונת ואופטימית ולא היו מתכננת כלום – היו יוצאים בבוקר עם כרכרה עם משקה וסתם כריכים עם דבש, והיו מחפשים פה ושם שבילים נעימים ויערות והרים. אם אכן היו יוצאים למסע… שלפעמים היו מתכננים ולא תמיד התחשק לה להתעורר מוקדם, ולפעמים זלזלה והעדיפה לפגוש את חברותיה במקום הטיולים המפרכים עם חתנה המיועד ומלוויו. אך אם כבר היו יוצאים, היתה מעיזה להביא אותם להרים, ולמקומות רחוקים ומעניינים, והטיולים היו אמנם קצת מסוכנים, אך מלהיבים. והאחיות החיילות החמודות וִיאָרָה וטִיהָרָה היו במתח בגלל הסכנה, והיו נושמות לרווחה כשהטיול היה  נגמר בשלום.

ויכול היה להיות בילוי נפלא, אלמלא היתה קשה לו הבחירה, והלוואי שהיה מצרף את המעלות של שתיהן ועושה מהן אחת…. ולא שם לב שהיתה המלכה רומזת לו שוב ושוב, שהוא יכול לבחור בשתיהן…

הגיעו יום אחד עם האחות סִיִג'יסָה להרים, והראתה להם  דבר מיוחד במינו שלא היה קיים בשום מקום בעולם – את ההר הבוכה. אפשר היה להסתכל הרבה על הפלא הזה.  היה ההר בוכה ושתי אשדות זולגים מעיניו. עמדו נפעמים, ואמרה להם שבוכה ההר שעזבו כאן המיטיבים, והגיעו ענקי האבן במקומם. ואין דבר בעולם שיכול לשמח את נפש ההר הבוכיה, ושלא יתעכבו כאן, כי היא אינה אוהבת את העצב.

שתקו כולם לכבוד ההר, ונפרדו ממנו נפעמים, וקיוו שלפעמים הוא נח מצערו. והם איחלו לו בקול רם שיבוא קץ לסבלו… והאחיות החיילות וִיאָרָה וטִיהָרָה הנאמנות, לא התמהמהו אפילו רגע. הכניסו אותם מהר לכרכרה, והצליפו בסוסות, ונסעו משם עד שמצאו עץ רחב צמרת, ואכלו כריכים בצילו.

 

וכשהמשיכו לטייל בהרים הכחולים ובגדות הנהרות, והגיעו ליער במקום העמוק ביותר בין ההרים, ושם החלו לרחרח סביבם הדובים, שלא היו רגילים שמופרעת בדידותם. היו הדובים החומים מומחים בדיג ובמנוחה, אוכלים מהדגים השמנים שגדשו את הנהרות, ונחים. והיו תוקפניים לאדם רק אם הופרעו ממנוחתם בתוך ביתם, או שהופרעו במסעות הנדודים והציד שלהם אחר הדבש, כשהגיעו לרדות דבש מהכוורות שבשדות. אוהבים היו דבש מתוק, וחיפשו את הטעם המתוק-מתוק הזה, ומשמצאו כוורת – הרסוה ורדו ואכלו את כל הדבש על הדונג והדבורים שהיו בה.

ואם כך אויבים מרים היו הדובים לדבורים, ולא יכלו להם, כי בשל פרוותם העבה לא הרגישו בעקיצותיהן, ואפילו היו מתנפלות אליהם כל הכוורת, לא היה דבר שהיה מפריע להם לשדוד את הדבש.

ואם האחיות השומרות היו מנסים לגרשם, בין בנשק או באש – ומעטות היו האחיות החיילות שהעזו להתמודד איתם – היו מחזירים הדובים מלחמה על התוקפות, ומסוכנים היו בגלל ציפורניהם ושיניהם ומשקלם הרב.

למזלם רק הסתכלו בהם הדובים מרחוק, ותהו עם מי יש להם עסק, כי אלה היו דובים צעירים, ולא הכירו בני אדם. ועד שהתאוששו הדובים מתדהמתם, והיססו אם לתקוף או לא, לקחו אותם ואת סִיִג'יסָה וגזארקו  מלוותיהם והבריחו אותם מהר מהמקום.

המשיכו בטיולים, וכבר ראו את כל המקומות כמעט ונמאס להם. כל המקומות נראו להם דומים כבר.

ופעם אחרת בקשו מהאחות אוֹרָאַיָה לנסוע לשפלת ההר, כיוון שלא נסעו שם אף פעם.  הזהירה אותם שמסוכן שם מחמת הבולענים. אך הם אמרו שרק יציצו ויחזרו, לא יתעכבו. סירבו האחיות המלוות אותם וִיאָרָה וטִיהָרָה לקחת אותם לשם, אך האחות אוֹרָאַיָה צחקה לסכנה והתעקשה שיסעו.  כי מה כבר יכול להיות. אך כידוע, עדיף להיות זהירים ולא להכנס לשם כלל, מאשר לנחש היכן יש בולענים, והיכן אין.  ואכן, למרבה האימה כמעט נפלו לבולען מכוסה. אך עצרו הסוסים מעצמם, וניצלו מהסכנה.

ועתה הסתבר להם שגם בממלכת סִילָאַנְגַאָן היו בולענים ומפלצים, הגם שלא הראו את עצמם לעיתים קרובות מעל האדמה, אלא נשארו בבור התחתית העמוק שלהם, שבתחתיתו היתה אש תמיד.  הציצו כולם לתוך הבור, ומשראתה האחות וִיאָרָה שטיפלה סוסים שהם מתמהמהים,  והבינה שמשהו אינו כשורה, וכשראתה מה הם עושים, קראה לאחות טִיהָרָה ושתיהן הרחיקו אותם באימה בתקיפות ובמהירות רבה , וברחו מהמקום.

 

שוחחו יום אחד השלושה עם המלכה – מָאיָוֹרְקָא ולִיזוּרִיס, וצְבִיטִקָא כהרגלו הקשיב ולא דיבר.  פנתה לשני הנערים ושאלה אותם שוב ובתקיפות הפעם, האם לא הגיע הזמן שגם הם יתחילו להתכונן לנישואין ולחפש להם כלה.

הסתכלו אחד על השני והחווירו שניהם.  הרימו את מבטם אליה, ובדממה שהשתררה אחרי שאמרה את דבריה, הביטו בה ביאוש, אך לא עמד להם האומץ לסרב במפורש. אך לפחות היו חייבים לדחותה, אחרת ישימו את עצמם בדרך שסופה ידוע, ומה להם ולנישואין. רחוק הרעיון הזה מהם כשם שרחוקות הממלכות זו מזו, ועוד חזון למועד. ובינתיים ינסו לדחות את רוע הגזרה בכל פעם שיעלה הנושא, אולי יקרה משהו בינתיים שיצילם מתוכניתה.  ואילו המלכה אמרה להם, שאמנם עדיין לא מאד דחוף הדבר, אך צר לה, גם היא הבטיחה הבטחה, ובקרוב יצטרכו להחליט בחיוב.

ולמָאיָוֹרְקָא אמרה שמחבבת היא אותה, אך אינה יודעת מה לעשות בה, וצריכה היא להמציא לה תפקיד מיוחד, כי אין היא מתאימה לשום דבר מועיל.   התעצבה מָאיָוֹרְקָא, ואמרה לה, שלא כל דבר צריך להיות מועיל, ויש יופי גם בחיים סתם, ובעתיד כשתגדל, מתכוונת היא לכתוב שירים ולהיות משוררת. נדה המלכה בראשה מחמת הספק, אך לא אמרה מאומה, וגם זו לטובה שלא התקבעה על שום רעיון שלילי.

ומשהחליפו נושא, שאלה אותם היכן טיילו לאחרונה, וסיפרו לה על הבולען שראו, החוירה המלכה מאד, נבהלה והחלה לכעוס כעס גדול, אך התאפקה ולא התפרצה בתגובה קשה. בקשה מהאחיות המשרתות שמאחוריה לקרוא לאחיות החיילות וִיאָרָה וטִיהָרָה. הגיעו הללו מבוהלות ונפחדות, והיא נזפה בהם, באומרה שחסרות אחריות הן, ומשעברו את הגבול לארץ הבולענים, היו עלולים לההרג כולם, האציל וכלתו וגם הילדים. ואצלה אין מקום לחוסר אחריות אשר כזה.

והן לא אמרו לה שהרעיון של האחות אוֹרָאַיָה היה זה, והן ניסו להניאה ממנו.  נפלו שתיהן אפיים ארצה ונישקו את כפות רגליה, באומרן שהפתעה היתה שגבול יש שם, איש לא אמר להן, ולא היה צפוי שבולענים יהיו בשפלת ההר.  אך היא הקשתה את ליבה, וסימנה לאחיות המשרתות שעמדו מאחוריה. נגשו הללו באדישות אל האחיות וִיאָרָה וטִיהָרָה הכורעות, ואת כל אחת מהן תפסו שישה משרתות חסונות  בידיהן וברגליהן, בעודן מתפתלות ונאבקות, ולקחון לפינה נידחת של החדר הגדול, שם היה חדר סודי עם דלת נעולה תמיד.  גררו אותן לשם בכוח, כשהן נגררות על הריצפה, נאבקות וזועקות, ומתחננות על חייהן. אך לא יכלו להן, כי רבות היו שהחזיקו בהן. וכשפתחו את הדלת, ריח צחנה עלה מהחדר, ריח כבד ומעופש. הכניסו אותן בכוח לחדר ההוא, ונשמעו זעקותיהן הולכות ונחלשות עד שפסקו.

עמדו השלושה מאובנים והביטו המומים באירוע האימים שהתרחש לפניהם.

והמלכה, רק ניקתה גרגיר אבק משמלתה, הסתכלה על ציפורניה המטפחות, שיפשפה כפותיה זו בזו, ואמרה בנועם ש: "אין לה צורך בחיילות חסרות אחריות שכאלה. הן נגרסו".

היו השלושה מזועזעים והמומים,  עיניהם מושפלות ודומעות. הרגישו בחילה וגם עייפות רבה ופתאומית, כאילו הוצאה הרוח מגופם. מָאיָוֹרְקָא ולִיזוּרִיס, ואף צְבִיטִקָא השתקן, חיבבו כולם את מלוותיהן הצנועות והקשובות, ולא ציפו שיראו במפתיע את סופן המזויע בעיניהם. סוף  מבעית, על לא עוול בכפן…

אפילו לא הבינו מה בדיוק עשו להן, אך היה ברור לכולם שהוציאו אותן להורג. כבר חיבבו את מלוותיהן, ועתה הם אשמים שברוב טפשותם גרמו להוצאתן להורג.

מחאה כפיים המלכה ונכנסו לחדר אחיות משרתות. הסתודדה עימן, ותכף אחר כך נכנסו שתי אחיות חיילות תאומות, דומות וגם שונות מהקודמות. בגדיהן בגדי לוחמות, וכידונים חדים בידיהן. האחיות החיילות שָׁלְוִיָצה וקוֹרְנִיצָה.

"הן לא פחות נחמדות", אמרה….

 

קדו שלושתם למלכה בנימוס כשהם עדיין רועדים מפחד, מרגישים בחילה ולבם כבד.

כבר לא אהבו אותה כמקודם, והבינו שצריכים הם להיות זהירים. חזרו לחדריהם המשמימים, אבלים וחפויי ראש, כשהאחיות החיילות שָׁלְוִיָצה וקוֹרְנִיצָה אינן גורעות מהם עין.

ובדלת חדרם,  קידמו את פניהם בשאלה האחיות גָאַלִינְגַאָן ודוִּלינְגָאַן. משראו שפני כולם  אפורות –  כבר הבינו שמשהו קרה.

הסתכלו בהן הילדים בחשש, ולא היה להם מצב רוח לדבר איתן כל אותו אחר הצהריים וגם לא בערב. ובלילה כשהלכו לישון הופרעה שנתם.

ולמחרת התחילו כולם יחד, מָאיָוֹרְקָא ולִיזוּרִיס, וצְבִיטִקָא להרגיש שדי להם, והחליטו לדבר עם גזארקו. הם מגעגעים הביתה, ואם לא להוריהם אז לפחות לדודם הנסיך רואדי. כי את הוריהם לא ראו זמן רב, ודאגו מהחינוך אשר מתכוונת לחנכם לָאַ-לִיתָּא אימם, בזמן שצ'ו-בָּאַדִי אביהם יהיה עסוק בענייניו החשובים.

 

 

כושר והרזיה ומבחני מפרכים

ותוך כדי  שהיה עסוק גזארקו בתרגול גופו, והיה רץ וקופץ ועושה הצגת תרגילים מופלאים לכל אחת מהמחזרות  שלו, התחילו לחלחל אף אצלו געגועים למחוזות אחרים, והתחיל אף הוא לחשוב לסיים את הטיול.

עתה כשהגיע לגזרת גוף נאה, והיה לו אף פחות תאבון, החל הדבר למצוא חן בעיניו שהיה פחות רעב. וכשלא היה  עסוק בפעילויות האלה, היה יוצא למסעות פעם עם זו ופעם עם האחרת לסרוגין, ואם הילדים לא רצו להצטרף, היה מנשק אותן וממשמש את גופן, והן היו מצחקות אך בשלב כלשהו, היו מרחיקות אותו מהן בתקיפות…. ואם כך היה עסוק בעוד תחביב –  לעשות להן מבחנים…..  כדי להתגרות בהן ולהכעיסן. משתדל היה בכל כוחו להוציאן מן הכלים…. ולבחון אם יוכלו לסבול אותו כפי שהוא באופן טבעי, גס רוח וגרגרן, בקורתי ובדחן,  ולא מרוצה תמיד…  כי אלו היו הרגשות שהיו מוכרים לו כל חייו, ואינו ערב שהשתנה לנצח.  ומי הוא יהיה בלעדי רגשותיו?  ואפילו המלכה תצווה עליו, מה יקרה אם לא יוכל להתאפק? – ומה יקרה אז – האם הכעס והתסכול יעבירן על דעתן?   ואפילו תהיה בחייו רק אהבה ושמחה, הוא יהיה גס רוח, וגרגרן בכל מקרה. שכן כך הוא רגיל ואוהב לחיות!

ואם סִיִג'יסָה לא היתה נוטה להתרגש בקלות, אף אם היה משתדל מאד להכעיסה, הרי שאוֹרָאַיָה היתה מלגלגת עליו ובכך נוטלת עת עוקצו של הרוגז. ודבר זה הקשה עליו עוד יותר את ההחלטה. לא עלה על דעתו, להתחתן עם שתי הנשים. זה היה נכון רק אם היה מחליט להשאר לחיות בסִילָאַנְגַאָן, אולם לא היה בטוח שכאן מקומו. בארצו שלו לא היה מקובל הדבר. והמשיך להתלבט.

החליטו הילדים יום אחד לבקר את הרכבים והכלבים, שזמן רב נעלמו מחייהם ושמא אף אותם העלימו?  בקשו את המלוות, האחיות  גָּאַלִינְגַאָן ודוִּלינְגָאַן שיקחו אותם לאורוות לראותם. אמרו להם שיתנו להם תשובה, שדבר זה צריכות הן לשאול קודם את המלכה ולבדוק אם מותר להם שיבקרו בחדרי השירות והמשק. ולמחרת משקיבלו אישור לדבר, באו לשם שלושת הילדים במפתיע. ושמחו הכלבים מאד מאד כי לא ראו אותם חודשים, וכבר השתנה ריחם בגלל הדבש שהיו  אוכלים במקום אוכל רגיל.  הבין לִיזוּרִיס שגם זה מה שחסר לו – אהבה כלבית… אך חשש לבקש שיהיו על ידם.  וגם הסוסים נראו נהדר. אבל הרכבים, משהו השתנה בהם, ולא היו בטוחים שהם אותם האנשים שהביאו אותם לכאן. שריריים וחטובים היו, גבריים ושמחים עם בטחון עצמי, ולא האנשים הכפופים אשר הכירו ….

שמחו מאד לראות אותם, כי היו פורחים ומאושרים.  מצא כל אחד ואחד מהם אישה אהובה, אלא שטכסיס היה בזה. שלא אחת מצאו, כי מדי יום החליפו אותה באחרת, אף כיוון שכה דומות היו אחת לרעותה, כאילו אחת מצאו….

רב היה הביקוש לגברים בקרב האחיות – החיילות והשומרות, והפועלות, והמשרתות, ובעלות המקצוע, והתופרות והטבחיות, ועובדות האורוות של הסוסות והדרקונים, ובקיצור, כול הנשים אהבו אותם והיה תור גדול אצלם שיאהבו פעם את זו ופעם את האחרת, ולא היו מקנאות אישה ברעותה אלא התחלקו בהם באפן הוגן. והכל היה באישור המלכה. מעולם לא ידעו שׁמוֶּלג ורעהו והרכב השני אוֹסִיפּ, הצלחה כזאת אצל הנשים, אפילו בנעוריהם, כשהיו צעירים ויפים.  ואם כך היו שמחים בחלקם, ואפילו לא העלו בדעתם לחזור לביתם. אלא שדבר אחד היה חסר להם – אוכל של בית כפי שהיו רגילים…

 

המחפשים אחריהם מצאו אותם

בוקר אחד באמצע הסתיו, כשהעלים שנשרו מהעצים יצרו שטיחים מפוארים בצבעים צהוב ואדום וכתום וחום, החלה לנשוב רוח שבלבלה את הדעת, והפריחה את העלים באוויר וקלקלה את משבצות הצבעים הסדורים.  אי שקט הורגש בכל מקום, ורחש בחש בכל התכנסות שהיו בה יותר משתי נפשות. לא הבינו למה משפיע עליהן מזג האוויר כך, אך הציפיה היתה מדבקת.

והנה קרה המופלא מכל – עוד אורחים הגיעו לממלכה הרחוקה והמנותקת מכל הארצות הידועות…

שנים, משך כל ימות חייהן של כל אחת מהאחיות, לא הגיע לכאן איש.  וחשבו שכך היא דרך העולם וכך צריך להיות. ובהפרש של חודשים מעטים, הגיעו שישה איש רובם זכרים, וגם בעלי חיים – שישה סוסים זכרים, והשעירים הללו, שלא נראו כאן כמוהם, כלבים, ומצער ששניהם זכרים היו ולא יכלו להתרבות.  ועתה הגיעו עוד שניים- זוג.  זכר ונקבה.  גבר ואישה יפים וצעירים, על סוסים מפוארים וחזקים שלא נראו כמוהם כאן.

היתה התרגשות גדולה בכל מקום, ציפיה ותדהמה אפילו אצל האחיות  גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן השקטות והאדישות אשר טיפלו בהם. אמרו הן שלא אירע כדבר הזה מימים ימימה, מאז שנולדו. ויש לזה משמעות כנראה, אך אינן יודעות מהי.  בקשו מַיוֹרְקָא ולִיזוּרִיס תכף ומייד לראות גם הם את זוג הרוכבים, כי התגנבה לליבם תקווה קלושה שמא סופסוף מחפשים אותם  וגם מצאום. הצטופפו שניהם וגם צְבִיטְקָא, ועמדו על קצות אצבעותיהם יחד הסקרניות שהביטו ברוכבים שנכנסו פנימה, מלוות באחיות החיילות השומרות.  ראו קודם את האחיות החיילות, מוליכות באפסר את הסוסים על רוכביהם, בדרך אל המלכה.  לפתע שמה לב מַיוֹרְקָא שמוכרים הרוכבת והרוכב, ותכף נזכרה בימים יפים של קרבות כדורי שלג, ושינון וקריאה בצוותא,  וקראה בקול גדול, שכאילו לא היה קולה כלל, אלא קול חיצוני היה לה: "סְמִילָה, כאן אנחנו!!!" היסו אותם האחיות המלוות שלהם, אך כבר עצרה השיירה, ועצרו אחריהם החיילות עם הכידונים, ובסוף השיירה הסקרניות המזנבות בהם.  ומַיוֹרְקָא פילסה  לעצמה דרך במרפקיה, בין העומדות  ולוטשות בהם עיניים, ואחריה במאסף נדחפים לִיזוּרִיס וצְבִיטְקָא. דחפה מימינה ומשמאלה בכוח,  עד שהגיעה עד  אליהם….

עצרה הרוכבת היפה על הסוס הגבוה והמפואר, והסתכלה למטה לקהל, וכשראתה את בני טיפוחיה, בהתרגשות גדולה החליקה מטה מן הסוס, כשזרועותיה פתוחות לרווחה, והיא נדחפת בין קהל הנשים הצפופות, וכשהגיע למַיוֹרְקָא חיבקה אותה חזק בזרוע אחת, ואת ליזוריס שהגיע מייד אחריה, בידה השניה. רק צביטקא נשאר בודד מאחור ללא חיבוק, וניגש אליו זנטוק ולחץ את ידו בחמימות.  הרחיקה אותם סמילה ממנה והסתכלה בהם בעיון, באומרה: "איך גדלתם! איך השתניתם! בקושי אני מכירה אותך נסיכה, ואתה, נסיך, עלם חמודות הפכת מאז עזבת את הממלכה!"  היו המומות האחיות גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן, מששמעו איך שהיא פונה אליהם, ושלפחות שנים מהם הינם נסיכים אמיתיים כמו באגדות… המשיכו טור הקהל את התהלוכה כשהאורחים, שני הנערים והילדה הולכים ברגל, והאחיות החיילות מוליכות אחריהן את הסוסים באפסר. וכך עד שבכבוד גדול הביאום לארמון המלכה.

קריר ויבש היה הסתיו כאן, ולא נושכני כמו אצלם. חדרי המלכה היו מחוממים מעט, אך לא היתה אח מוסקת, ומהיכן בקע החום לא ראו. המלכה היתה לבושה בגלימת צמר זהובה ורחבה. קיבלה אותך שרועה על הספה, ורמזו לאורחים האחיות החיילות, בדקירות קלילות בכידונן, שיקודו למלכה. וכך עשו.

ואחרי שראיינה מיהם ומה מעשיהם כאן, אמרה לה סמילה ששליחים הם מהנסיך רואדי הדורש בשלומה. שולח הוא תודתו שטיפלה בנסיכים כה יפה, ועתה שלח אותם, שבעלי תפקיד רשמי יש להם בארמון, להביא את האובדים בחזרה הביתה. קדה סמילה שוב בפניה קידה עמוקה כפי שקדים בפני מלכה, וקראה לה "הוד מעלתה". קד אף זנטוק, אך לא אמר מאום. ואף המלכה לא נאמה כהרגלה, אך הרפתה מעט מהיחס הפטרוני אליהם כי נזכרה שנסיכים אמיתיים הם. הסתודדה אחר כך עם האחיות היועצות, ובקשה ממשרתותיה, שיסדרו להם חדרים, אבל נפרדים לסְמיִלָה וזֵנְטוֹק, ורחוקים למדי מחדרי תלמידיה.

הרגישו פתאום שלימודים ועניין הם חסרים, כי אמנם בחופש זמן רב היו, אך גם זה נמאס. נמאס להם גם מהטיולים האינסופיים עם גזארקו שאינו יודע להחליט את מי מחזרות שלו  הוא אוהב. בקשו הם לחדש את לימודיהם עם סְמיִלָה, אלא שהמלכה לא הסכימה לזה בינתיים.  היו לְסְמִיָלה וְזָנְטוֹק מלוות משלהם, וגם אותם לקחו כל הזמן לטיולים ומסעות בארץ. והיו מתראים מדי פעם, אך לא הצליחו לספר זה לזה את הקורות אותם מבלי שיקשיבו ויפריעו להם.

חיבבה סְמיִלָה תחילה את המקום, כי אף היא גדלה מקטנות בחווה אצל פועלות עמלניות, וחרוצה היתה אף היא. וגם התברר לה שלא רק סוסים היא מחבבת, אלא גם דרקונים. שטיפול בבעלי חיים היתה אהבה ישנה אצלה, כי אימה אָרְטָאַרָה בעלת החווה לגידול סוסים הגזעיים הטובה בעולם (בנוסף להיותה לוחמת ושודדת בעלת מוניטין), נתנה לה יד חופשית לטפל בבעלי החיים, כשהיתה מגיעה אליה לחופשות.

והיתה הולכת  מדי פעם יחד עם זנטוק לאורווה לראות את אילוף דרקון המחמד קָאִיימָאַ, שהחליף את קְרָאַקַא, שנטרף על ידי סוּנְגָאִי הדרקון הטורף. ועתה קָאִיימָאַ מתלמד לעוף עם מרכבת השמיים.  והיו מצטרפים לאחיות המאלפות בכרכרת השמים, או אפילו רוכבים עליו ישירות שניהם לסרוגין או בזוג, והיו מאושרים.  שכמו לרכב על סוס בשמיים היה זה, ומה יותר טוב מזה. והאחיות המאלפות הסתכלו עליהם בהערצה, בגלל אומץ ליבם בעיקר, גם בגלל יופיים, אך למען האמת, בעיקר בשל יופיו של זנטוק.

 

ימים רבים רכבו בדרך, סְמִיָלה וְזָנְטוֹק, והיו להם ימים קשים. עברו עליהם הרפתקאות נועזות ומסמרות שער בדרך, כשנקלעו לסופת רוחות עזה, ואחר כך משנכנסו לאזור הבולענים, למרות שנטיית ליבם היתה לברוח משם במהירות, הכריחו את עצמם דווקא להאט כדי לחפש עקבות שמא ימצאו דבר או שניים שילמד אותם על גורלם של הכרכרות שעברו כאן, והסתכלו בשבע עיניים אם נמצא שם סימן או זכר כלשהו לדרמה, שאולי התחוללה כאן לפני חודשים מספר.

נתקלה סמילה בעבר עם מפלץ, ויצאה מהמפגש שם כשידה על העליונה, אך אין זה סימן שזה יקרה שוב שיצאו בשלום, ועליהם להזהר כפליים, שמא יפגשו אותו שוב, וירצה לנקום. הלוא זכרון ארוך להם.

עברו בולען-בולען, ותגברו על אימתם וסלידתם, ומשלא מצאו דבר, ולמזלם לא יצא שום מפלץ לחפשם.  וכשהגיעו להתפצלות הגורלית שם טעו בדרך גזארקו ורכביו, התיעצו זה עם זו, ואחרי לבטים החליטו שיסעו דווקא בדרך הלא מוכרת קודם, כי גדול הסיכוי שגם קודמיהם פנו כאן, אם לא הגיעו ליעדם. כי הגיעו למסקנה שטעו בניווט בדרך הרכבים.  פנו גם הם ימינה בצומת, ואחרי נסיעה ארוכה ומסוכנת בהרים התלולים, הגיעו גם הם להרי המזרח ולחומה ששער בה.

וכיוון שימים רבים רכבו בדרך, ועברו קשיים והתיעצו זה עם זו ופתרו הכל לטובה, ולמדו להעריך זה את זו  את האומץ והתושיה ושיקול הדעת, והיו גם שניהם באותו הגיל והגיעו לפרקם, ושניהם יפים וחזקים, נבעו הרגשות ומצאו שהם מתאהבים זה בזו ככל שהתמשכה הדרך.

כבר לא מיהרו, אלא נהנו זה מזו ומהדרך המופלאה שנדירים היו בה הרוכבים.

דרך רבת הוד עברו, אל האופק התכלכל והערפילי, ובמרחק – ההרים הגבוהים עד לפאתי השמיים, ונהרות גועשים וקרירים.  המשיכו ורכבו ועברו בין שבילים פתלתלים, ומדרונות חלקלקים, וגשרים תלויים תלויים בין התהומות,  עד שהגיעו של הממלכה המבוצרת, הנעולה בשער גבוה.  ומשלא מצאו שם את מי לשאול, החליטו לצלצל בפעמון השער ולהכנס פנימה ולברר היכן הם.  וכך מצאו את עצמם בממלכת סִילָאַנְגַאָן כשהם כבר זוג אוהבים בלתי נפרד.

 

גזארקו נופל ברשת

וככל שעבר הזמן, התחילה המלכה להיות נחמדה פחות לגזארקו, שראתה שהוא מתמהמה זמן רב מדי. נמתחה גבול סבלנותה, וקבעה כבר מועד לחתונה כדי לזרזו, אך אפילו זה לא עזר לו  לבחור סופית… ואם היה מודיע  שהוא בוחר בשתיהן – זה היה עדיף לכולם. אלא שהתעקש לבחור ולא העלה אפשרות כזאת על דעתו, למרות שרמזה לו שוב ושוב שאפשרי הדבר.

התחילה לדבר מאחורי גבו עם סִיִג'יסָה ואוֹרָאַיָה שיניעו אותו לפעולה, ויעזרו לו להחליט. ובעוד סִיִג'יסָה מתלבטת מה ואיך, הזדרזה ונקטה אוֹרָאַיָה תכסיס, ובאה אל ביתו לילה אחד לתכנן את התוכניות לטיול הבא. וכיוון שהיתה לבושה בגדים קלים ודקיקים וכבר היה קר בערבים, ובעודה רועדת מקור, נאלץ לחבקה ולעטפה בזרועותיו. ומשחיבק אותה, וחש בגופה העגלגל ובריחה הטוב כשל חלה טריה אשר יצאה מהתנור, והיא מרוחה בשכבה עבה של דבש ערב, התלהב והתלהטו יצריו, וסוף-סוף בחר.

והיתה בטוחה אוֹרָאַיָה שבן זכר יוולד להם בבוא המועד, כי ראתה כוכבים, ועוד באותו לילה חלום חלמה שהיא נושאת בן בזרועותיה…

 

ואז  החלו ההכנות לחתונה. קישטו האחיות הפעולות את האולם הענק, שיוכלו כל האחיות להכנס בו ולחגוג איתם את נישואיהם.

היתה החתונה מפוארת, ורב היה אוכל ושתיה, ואורות רבים ונגינה וריקודים. הכלה לבשה בגד צהוב בהיר, השושבינות בגד צהוב כהה, ואילו המלכה,  שהיתה יפה מאין כמוה, שמלתה היתה סרוגה מחוט זהב, ומעל השימלה לבשה מעילון עם שרוולים רחבים מצמר לבן ורך של ארנבים, כי כבר היה קר בערבים ושלא תצטנן חלילה. וכובעה הגבוה נוצץ באבנים יקרות וזהב, ובאופן חד פעמי הציץ מתחת לכובע שערה הזהוב הזוהר.

רקדו כול האחיות זו עם זו, לִיזוּרִיס וצְבִיטִקָא זה עם זה, מָאיָוֹרְקָא כרכרה ורקדה עם עצמה, וסְמִיָלה וְזָנְטוֹק רקדו צמודים,  והרכבים עם בנות זוגם לערב זה, וכך עד מאוחר בנשף, עד שהתעייפו.

אך הילדים הרגישו שמשהו חסר – נעלמה האחות סִיִג'יסָה החביבה, ולא באה לשמוח בשמחת יריבתה. לא הגיעה לחתונה של גזרקו ואוֹרָאַיָה.

לפני שהלכו לישון, החליטו לנחם אותה, וחיפשו אותה ולא מצאו אותה בשום מקום.  חשבו שעצובה היא ובוכה, כי לא נעים כלל להפסיד במשחק. הלכו לחדרה לעודד אותה ככל שיוכלו.  ראו את חדרה ריק ואחיות פועלות מנקות את החדר. וכששאלו אותם היכן היא, הביטו בהם באי נוחות, כמסתירות משהו. ומששאלו שוב ושוב, הורידו עיניהן לריצפה, וסימנו להם בתנועת אצבע על השפתיים;

"ששששששש….. נגרסה" לחשו. לא הבינו במה המדובר בדיוק, אך הרגישו שמשהו איום ונורא  קרה לה. וחזרו לחדרם עצובים ונסערים, כאילו לא בילו נהדר כל הערב, בחתונה הכי יפה שראו אי פעם…

 

היה זֶנְטוֹק הגבר הנאה והגברי ביותר שנראה בממלכה מעולם. בכל מקום שהיה עובר, מלווה תמיד בסמילה ובאחיות החיילות השומרות, היו כמה וכמה לסתות של אחיות נופלות בתדהמה.  הבינה סמילה שאוצר נפל בחלקה, ולא עזבה אותו לבד אפילו לרגע. ואף כשקראה לו המלכה לראיון, סרבה לעזבו, ומשסירבו האחיות השומרות להכניסה, חיכתה לו מעבר לדלת.  שאלה אותו המלכה אם אוהב הוא את סמילה ואם הוא רואה את עצמו נאמן לה לנצח. חשב בכובד ראש בטרם ענה, ואמר לה שכן. כל כך הרבה דברים לא יציבים יש בחיים, ואם כבר מצא מישהי כה מיוחדת שאוהבת אותו, אין בדעתו לוותר עליה. אוהב הוא לעבוד, ואוהב הוא לבנות דברים. התחלה רעה היתה לו בחייו בתור ילד, והנה עכשיו סוף סוף טוב לו.  מבקש הוא את סליחתה, אך אין הוא חש בנוח.  איש עבודה הוא, אין הוא איש של נשים. אמר לה כל זאת בנעימות אך בפסקנות, כדי שתבין שאין הוא מתכוון לשנות את דעתו.

משסרב לה, המשיכה המלכה לבקש את לִיזוּרִיס וצְבִיטִקָא לקחת להם בנות זוג, לפחות מדי פעם. בנועם הפצירה בהם, כי שניהם נאים היו למראה, ולמה שלא ישאירו סימן וזכר בעולם. ובגילם אפשר כבר שיהיו להם בנים משלהם. התיחסו הם לבקשתם בכובד ראש ואמרו שאולי בקיץ יהיו בשלים לכך יותר, לתרום להן תינוקות מספר. אך שאלו – ומה יקרה אם בנות יוולדו? הן אין שום ערובה שיולדו בנים. ענתה להם המלכה שאין שום בעיה כלל. שאם בנות נולדות, יגרסו אותם וחסל. אין להן צורך בבנות. משלהם יש להם די. בנים הם צריכים. שיתעשרו קווי הדם.

"ומה יהיה על האמהות?" שאלו הנערים.

"הן ייגרסו לפני שהאמהות יתקשרו אליהן" ענתה.

עלתה בשניהם הרגשה עמומה של חמיצות. אך לא ענו לה דבר.

 

כבר היה חורף, והם כבר נמצאו כאן כמעט שנה. אף כאן התחיל לרדת שלג קל, והיה קצת קר. לא כמו אצלם שהקור היה מקפיא. כבר לא יצאו לטיולים כלל, מה גם שגזארקו ואשתו אוֹרָאַיָה היו מבלים בביתם, כדי לשמור על הריונה.  היתה בטוחה היא שבן יש לה. ראשית חלום היה לה, ושנית, בטנה היתה אמנם קטנטונת, אך מחודדת וגבוהה. שהיה ידוע שזה סימן מובהק לבנים זכרים. והיו מפנקים אותה במזונות מבריאים, חלב ציפורים וביצי עיזים (או שמא להפך). מזונות שרק המלכה והנשים בהריון היו אוכלות, וגזארקו רואה את האוכל הזה, ועיניו כלות. אך הוא המשיך לאכול את מזונו המיוחד, מזון לזכרים, ולהתאמן את תרגיליו המיוחדים, כדי שיהיה בעל און וגופו יהיה שרירי וחזק. ואת חבריו לא ראה כמעט, אך גם לא התגעגע.  ואף לא עניין אותו הזוג שבא להציל אותם.

החליטו הילדים להפגש במחתרת עם סְמִיָלה וְזָנְטוֹק כדי לספר להם את מה שהם יודעים על המלכה, להתיעץ איתם, ולדבר איתם על העזיבה. אך לא פשוט היה הדבר כלל. היו האחיות  גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן דבוקות אליהם כל הזמן, וכאשר לא היו בחברתם היו מגיעות האחיות החיילות שָׁלְוִיָצה  וקוֹרְנִיצָה ואף לסְמִיָלה וְזָנְטוֹק היה ליווי צמוד כל הזמן של זוג אחיות. ביקשו הם יום אחד לראות את הרכבים, כי מזמן לא ראו את הכלבים האהובים. ובמקרה היו שם גם סְמִיָלה וְזָנְטוֹק.  שאלו אותם הילדים בשקט מתי אפשר כבר לנסוע. ולחשו להם שידברו גם עם  הרכבים, ויודיעו להם, ויתאמו ביניהם איכשהו.

שמחו גם הכלבים לראותם והתחילו לרוץ ולקפוץ משמחה. והחלו כולם תכף ומייד קרב כדורי שלג, שמזמן לא שיחקו ככה ונהנו, וסמילה וזנטוק היו אלופים בזריקת כדורים, אך גם השלושה לא היה קוטלי קנים, ואף הרכבים נזכרו בילדותם וזרקו כדורי שלג כהלכה. נזכרו כולם במלך הסבא ודרשו בשלומו. אמרו להם שלא השתנה אצלו דבר. בריאותו תקינה, והוא חי ובועט כאילו התהפך גילו וחזר להיות ינוקא.

ואילו גזארקו ראה כל זאת בגעגוע ובצער מחלון חדרו הגבוה, אך לא הצטרף אליהם, כי בחברת אשתו היה, ולא רצה להשאירה לבד.

אך האחיות חיילות השומרות ואף האחיות המלוות לא היו מרוצות מהמשחק  הזה. תוקפני מדי היה לטעמן, ופרשו הצידה לשוחח ביניהן ולשתות תה צמחים חם. ואז ניצלו את ההזדמנות, כשהם עדיין זורקים, כדורי שלג ומשוחחים זה עם זה ועם כולם יחד, ותפסו לשיחה אף את הרכבים, להודיע להם שמתכננים הם לנסוע, ברשות המלכה או ללא רשותה.

אולם לרכבים כלל לא התחשק לנסוע משם. עבודתם החדשה, להיות אבות לבנים רבים, מצאה חן בעיניהם מאד.

אך מָאיָוֹרְקָא רק שאלה אותם;  "ומה יקרה אם בנות יוולדו?"

לא ידעו לענות לה תשובה.  אמרה להם שהבנות יוצאו להורג, ורק הבנים יחיו. נדהמו. אכן סיוט הדבר שכך יקרה לבנותיהם. ואולי עדיף שלא יוולדו. מפאת בידודם, לא הבינו עד עכשיו איפה הם חיים… ואכן, התדלדל זרם הנשים שהגיעו לפתחם לאחרונה, ולא רק בגלל הקור. היה חשד שרוב הנשים ההרות נושאות ברחמן לא זכרים, אלא נקבות.

הזכירה להם סְמִיָלה שבממלכה יש גם פת לחם עם שמן ומלח, ושום ובצל, ותבשילי כרוב וכוסמת שהיו אוכלים בביתם. ואכן התחילו גם הם להתגעגע לאוכל של בית,  ולשינוי.

ואז חזרו ונצמדו אליהם האחיות המלוות, וכרו את אוזניהן לשמוע על מה מדברים הם, ופסקה השיחה. וחזרו הביתה כשהם מסתכלים למטה ובועטים בשלג הרך.

 

התחילו לארגן זָנְטוֹק וסְמִיָלה את הבריחה כמבצע צבאי. מחביאים מזון שאינו מתקלקל, ושמים אותו במקום שאיננו גלוי. ואף הרכבים החלו לשים מעשר מהתבן בקרון הישן איתו הגיעו לפני שמונה חודשים, ולא היה בשימוש. מצאו את הבגדים העבים איתם הגיעו, והיו מוחבאים עמוק במגירות הקמטרים שבחדרם. ובאין רואים בדקו הרכבים את הכרכרה עימה באו, וחיזקו את הסדן וצירי הגלגלים, ואת הכל עשו במחתרת. ולמיורקא לִיזוּרִיס וצְבִיטִקָא אמרו שיתנהגו כרגיל ובטבעיות.

שאלו אותם האחיות המלוות: "מדוע אתם עצובים בזמן האחרון? משהו השתנה בכם ואינכם עליזים כבימים ימימה. האם גם עליכם משפיע החורף המתקרב?"

הנהנו, אך לא ענו להן תשובה ברורה. קשה היה להסתכל לנשים הטובות בעיניים, כי ידעו שכאשר יברחו, יגזר דינם למוות.

המשיכו לבקר את המלכה בארמונה, פעמיים בשבוע, ובכל פעם בחרה נושא אחר לשיחה, ואף על המיטיבים סיפרה להם. ששם לא היה הדבר סוד כפי שהיה בממלכת מונטאגאליה, שנעלבו משעזבו אותם לנפשם. חמימות נעימה שררה בחדריה, ולבשה המלכה גלימת צמר דק מעל בגדיה הקלים.  מפלי המים אשר זלגו מהקירות לתעלה שהיתה מקיפה את האולם, חמים היו וחיממו את החדר בחום נעים ושילחו לחלל החדר גם לחות. עלו המים החמים ממרכז האדמה שם היתה אש התמיד של המפלצים. אולם לא איכפת היה להם שאף היא משתמשת בחומם ומים שזרמו בצינורות למטה, התחממו ועלו למעלה, ומשהתקררו ירדו שוב למטה להתחמם ולעלות שוב. כל זה עניין את זנטוק מאד, והיה בודק את הצינורות והתעלות והמפלים, עד שהבין את השיטה ונחה דעתו.

ובפגישה האחרונה עימם (אך היא לא ידעה שזו פגישתם האחרונה), הזכירה  המלכה ללִיזוּרִיס וצְבִיטִקָא שהבטיחו לה שבקיץ יתרמו לממלכה בנים זכרים. הנהנו הם, אך ידעו הם שכבר לא יצא הדבר אל הפועל, כי בקרוב עוזבים הם כולם ובורחים. אך היא ראתה את היסוסם ואמרה שמרגע שהמילה עברה את דל שפתותיהם, חייבים הם לקיים את ההבטחה כלשונה. החווירו שניהם מפחד, שמא בעתיד תשלח אליהם אחיות שליחות שיפרעו את חובם.

 

ירד השלג, רך ונעים, לא חורף קשה כמו בממלכה התיכונה. אך ירד ימים מספר ללא הפסקה.  בממלכת סִילָאַנְגַאָן בשל הקור האט העולם את מהלכו. פתיתי שלג ריפרפו קלות והצטברו בכל מקום, והתנועה מעטה היתה.  הפועלות  איטיות היו להחריד. ואילו הדבורים מלקטות הצוף התכנסו בכוורות פנימה, כדי להגן על עצמן מהקור ולנום את שנת החורף, ממש כמו יריביהם הדובים.  ובינתיים בחורף גם לא היו פרחים ואם כך הפסיקו לייצר דבש. ומזל שכל הקיץ אגרו דבש רב לשימוש בחורף.

החליטה סמילה להעיר את כישורי השלג שלה שלא השתמשה בהם שנה. היתה מרחרחת בכל יום את האוויר, להבין איזה מזג אוויר יהיה מחר, כדי לקבוע יום לעזיבה. וכיוון שהכל היה כה איטי, והאחיות השומרות סבלו מהקור והיו די איטיות ואפילו רדומות רוב הזמן, שלא כמוהם שדם חם היה להם והיו רגילים לשלג.   היה עשוי להיות קל הדבר, אלמלא רצו לקחת עימם גם את גזארקו ואשתו ההריונית.  דיבר עימה ואמר לה שתבחר בין חייה הקודמים לבינו, כי עוזב הוא את המלכה ואותה. אמנם עלתה בה מחשבה שמא תרוץ ותספר למלכה שמתכונן חתנה לברוח, אך התעשתה.  אמנם לא חששה להיגרס, כי היתה בטוחה שבן זכר נושאת היא ברחמה, אך מי יודע, שמא הפתעה צפויה לה, ואז יחד עם הרכה נולדת תגרס… נבהלה היא מאד מהמחשבה, כי למרות כל הסימנים, אין כל ערובה שבן זכר תלד. ואחרי היסוסים רבים השיבה בחיוב וגם התחייבה לשמור את הדבר בסוד, ולאגור מזון ואף לגנוב מהמחסן כדי דבש רבים ככל האפשר, כי כל עוד בהריון היתה מותר היה לה לאכול דבש כפי שהתחשק לה.

ומשסידרו הכל, וקבעו תאריך את יום חג החורף, וסמילה הריחה את השלג ערב לפני ואישרה שירד שלג בבוקר זה, וזה היה היום שהלילה היה הארוך ביותר והיום הקצר ביותר –  וזה היום שהכי התאים לבריחה.

עברו זנטוק וסמילה בלילה בין חדריהם בשקט, והעירו אותם. התלבשו חם, ועשו את הכל בשקט, ונפגשו אצל הרכבים. ואף גזארקו ואוֹרָאַיָה באו בחשאי נושאי חבילות. זוררו הסוסים וצנפו, ובגלל השקט שנפל על העולם בשל השלג, שמעו אותם למרחוק.  אולם כיוון שכל העולם האט את מהלכו ואף המחשבות, ואחיות השומרות ישנו ולא ציפו שיקרה משהו במחתרת, ולא באו לבדוק.

התיישבו כולם מהר בכרכרה. שלושה בספסל האחורי עם הכלבים, ובספסל הקדמי גזארקו ואוֹרָאַיָה ביחד. אמנם כשהגיע לשם היה לו צפוף, כי תפס הוא את כל רוחב הספסל, אך גם בעוזבו היה צפוף, כי למרות שהוא תפס שליש ספסל בלבד בגלל שהצטמק, אשתו ההריונית הגדולה תפסה את יתר הספסל…

ובקרון המשא הניחו את כדי דבש שהביאו, יחד עם המזון שאגרו. והשביעה אותו אישתו שלא יזלול מהם ויגמור בעצמו את הדבש, אחרת אבוי לו, נחיל דבורים יבוא  בעקבותיו מייד כשיתאוששו באביב.

וכשעברו את שער הכניסה, לא הססו, ולא הביטו לאחור. והקיאה אותם הדרך מעצמה החוצה, מההרים ומהממלכה.

חזרו הרכבים לעבודתם הישנה והטובה שהתגעגעו אליה, ונהגו בקלות את הסוסים, ואפילו שהיה חשוך, לובן השלג ואור הירח שהציץ לפעמים בין העננים הנחה אותם בדרך.  ואפילו מושלגות היו הדרכים בין ההרים ומסוכנות, ואפילו הגשרים התלויים בין ההרים התנדנדו בצורה מסוכנת – למרות זאת האמינו שיגיעו בשלום משהחליטו לצאת מן הממלכה.

עברו בשבילים בחושך בבטחון, אפילו שהדרכים התלולות היו מכוסות שלג. עד שחזרו והגיעו לדרך המלך, ושם עברו את המזלג שם התפצלה הדרך, ובלי לבטים רבים בחרו סמילה וזנטוק לנסוע לממלכה המזרחית להוריהם של  צ'ו-בָּאַדִי ולָאַ-לִיתָּא, והיתר – גזארקו ואשתו,  שני הרכבים ושני הכלבים יבואו עימם.

 

מיחזור חומרים אורגניים

משהתעוררו האחיות המלוות לעת בוקר, שקט חשוד שרר בחדרים.  בדקו האחיות השומרות, והנה שוד ושבר. נעלמו כולם כאילו בלעה אותם האדמה. האחיות  גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן, וגם האחיות החיילות השומרות שָׁלְוִיָצה וקוֹרְנִיצָה, והחיילות אשר שמרו על זנטוק וסמילה, ואחיות המשרתות אשר שירתו את גזארקו ואוֹרָאַיָה ההריונית, ידעו כולן שמעתה והלאה חייהן שוות כקליפת השום, ושאלה של שעות עד שיוודע למלכה עומק האסון.  החלו כל אלו לסדר את ענייניהן האחרונים ולהתכונן למותן. עשר נשים היו.

ואכן, נקראו אחת לאחת לתת דין וחשבון בפני מלכתם, שפניה פני אבן וליבה לב קרח. נכנסו האחיות לפי סדר החשיבות. הראשונות היו האחיות גאלינגאן ודוִּלינְגָאַן, כי מכובדות היו וחביבות על המלכה. אמרה להן המלכה שגילו הן מידה רבה של חוסר אחריות, והיא אינה סובלת זאת. לא תהיה להם הזדמנות נוספת להיות אומנות לנסיכים אמיתיים. כרעו שתיהן ברך לפניה, ונישקו את כפות רגליה שהיו נתונות בגרבי צמר סרוגות ואנפילאות עדינות.  אולם כרגיל, הקשתה המלכה את ליבה. סימנה למשרתות שעמדו מאחוריה, וכל שישה מהן תפסו כל אחת מהן בידיה ורגליה של הנידונות למוות הבועטות… נראו ששת החיילות כעכביש גדול וארסי, שנשאו את קורבנו לחדר הסודי. עיני הקורבנות נפערו באימה, ואפילו שידעו מראש מה יקרה להן, זעקה מקפיאת דם נפלטה מגרונן: "לאאאאאאאאאאאאאאא!!!, רק לא לשם".

היה חדר זה עם קירות עבים ללא חלונות ודלת אטומה. במרכזו היה בור גדול ועמוק עם סכינים מסתובבות.  מגודר היה הבור חוץ מפתח אחד, כבאר שטנית שמוליכה לגיהינום,  וזה כדי שלא ימשכו איתן הקורבנות את התליינות בדרכן מטה.

מסביב לבור עמדו אחיות תלייניות עם כידונים ארוכים בידיהן, ודקרו אותן, ודחפו אותן מטה בכוח, אחת אחרי השניה לפי התור לתוך הסכינים המסתובבות…. נחלשו צרחותיהן והתחילו הגופות לשנות צורה עד שלמטה ירדה רק עיסה אדומה. וכך עם כל אחת ואחת שצרחו צרחות שוברות לב, כל העשר.

משנגמר הטקס, הוטל פור, והזוכה, פניה מכוסים חוץ מהעיניים, ירדה מטה במדרגות צדדיות עד לתחתית. הדם נזל בתעלה כלפי מטה , ונספג באדמה, להרוותה ולהפרותה שגם בשנה הבאה תתן האדמה את שפע פריה.  ואילו העיסה האדומה כל פירור ממנה נאסף בעדינות לקופסה קטנה מחימר שרוף מצופה לכה מבריקה, עם מכסה מהודק ומהודר. הקופסה הושמה בסל ברזל קטן ונשלחה עם שרשרת מתכת מטה, לכיוון אש התמיד אשר בעומק האדמה (שחיממה גם את צינורות המים אשר חיממו את האולם של המלכה). כעבור שניות מעטות הועלתה הקופסה בחזרה, ומשפתחו אותה בדקו שהתחלף צבעה לחום וריחה השתנה לריח נעים ומגרה. ובסוף הטקס זרו בה גרגרי מלח יקר המציאות, וחיכו שתתקרר הקופסה מעט. אחר כך עטפו אותה היטב. וכך עשו עם הקופסאות כולן.  אחר כך שמו את כולם בסל, והביאו אותם לטבחית המלכה. חלק מהקופסאות תשים במרתף הקר, ואחת מהם תעשה מזה מזון מלכות, ותביא למלכתם, כדי שגופה יהיה פורה וצעיר, ופניה חלקות.

 

ומה קרה עם התינוקות?

 

בסוף החורף אותה שנה, היה גל גדול של ילודה שלא כדרך הטבע. אף אחת לא ילדה כשם שהמלכה היתה יולדת, אלא בסגנון אחר, יותר מכאיב ומסוכן, והיו המיילדות אובדות עצות.  נולדו תינוקות מהסוג האחר למאה עשרים פועלות, לא כמו אותן תינוקות שהיתה יולדת המלכה שהיתה האמא של כל האחיות בממלכה.

אלא שבאורח פלא, גם אלה רובן נקבות היו, וזכרים היו מעט שבמעט. וכל כך עדינים היו, שכשנולדו לא החזיקו מעמד ומתו.  ואולי לא ידעו לטפל בהם, כי חדריהם  לא היו מחוממים כפי שהיו מחוממים חדריה של המלכה, ומי דבש הם לא אהבו. ואילו אמהותיהם חזרו לעבודתם למרות שגופן כאב מהמאמץ של הלידה, ונפשם דאבה מכאב הפרידה מפרי בטנן. והתינוקות שנולדו נלקחו על ידי האחיות המטפלות.

ונשארו מהם מעטים שבמעטים, אולי שלושה.

אך גם  התינוקות נקבות גורלן לא שפר עליהן – נגרסו הן מייד עם היוולדן, וחזר בשרן ודמן להזין את גוף המלכה והאדמה.

ואמהותיהן, למרות שלא נקשרו לפרי בטנן, בכל זאת  היה להם דכאון גמור, ורובן לא רצו לחיות יותר, ולקחו את נפשן בכפן…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                           

                                   

                                      

 

                             

                   

                          

                   

 

                            

                                                                              

            

 

   

              

                                              

כתיבת תגובה